אינספור פעמים ממשיל התנ"ך את היחס שבין עם ישראל לקב"ה לקשר שבין איש ואשה. ירמיהו אומר, "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". הושע אומר, "וארשתיך לי לעולם… וידעת את ה'". שיר השירים כולו הוא משל לאהבה שבין עם ישראל לבורא עולם.
אבל לפעמים יש קשיים בזוגיות, ואפילו טרגדיות. בפרשתנו מביאה התורה סיטואציה עצובה של בגידה: "איש איש כי תשטה אשתו". חכמים למדו כי המילה סוטה (מלשון סטייה מן הדרך הישרה) נכתבה בש' ולא בס' כדי ללמד, *אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.*
כל אדם בתוך תוכו רוצה ללכת בדרך הישר והטוב, רק שלפעמים יש תאוות, יצרים ורוחות זרות שמסיטות אותו מהמסלול.
אף אחד לא רוצה להודות שהסיבה להתנהגות שלו היא אותה רוח שטות שנכנסה בו. ולכן לא פעם ממציאים סיבות ואידיאולוגיות מרשימות שיספקו הסבר שכלי ורציונלי לאותה התנהגות לא רציונלית. עכשיו צריך להגן על אותה אידאולוגיה, להתחיל לייחצן אותה וליצור ממנה 'שיטה', בזמן שהיא פשוט תירוץ לחולשות האנושיות שלנו…
במקום להכיר בכך שהדבר נבע מהיצר ושכדאי למצוא דרכים להתגבר, נוח לנו לחשוב שבעצם הכל מנומק ומבוסס. אך בכך אנו חוטאים למציאות האמיתית ומתרחקים מפתרון אמיתי.
הפתרון שהתורה מציעה מופיע בהמשך הפרשה, בפסוקים העוסקים בנזיר. הנזיר הוא מי שקיבל על עצמו תוספת טהרה וקדושה, ובין היתר נדרש שלא להיטמא למיתם, לא לגלח את שערו ולא לשתות יין. לכאורה אין קשר בין הנזיר לפרשיית הקודמת העוסקת בשוטה. חכמים ערכו את הקישור ואמרו "כל הרואה סוטה בקלקולה – יזיר מן היין". במקום להתכחש ליצרים ולהימנע מהתמודדות איתם, עדיף לעורר מודעות לבעיה עצמה ולהתמודד איתה.
כשמכירים בכך שזו בסך הכל רוח שטות שעברה, קל הרבה יותר לרדת מהעץ הגבוה שטיפסנו עליו. לזכור שאין פה אידאולוגיה אמיתית, אלא רק תאווה שהתעוררה. כמו בסיפור על עוץ לי גוץ לי, דווקא כשמכירים בבעיה עצמה יש יותר סיכוי שהיא תיעלם. להכיר בה, לקרוא לה בשמה – ולהמשיך הלאה, בלי לעשות ממנה עניין גדול מדי. ועד הפעם הבאה, ננסה לפתח כוחות חזקים יותר שיסייעו לנו להתמודד איתה.
שבת שלום
דרור יהב
https://www.YouTube.com/watch?v=jlCNqyY-fAk
להצטרפות לסוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
