סדום, עיר החוטאים, נידונה להיחרב. אך אברהם אבינו, איש החסד של דורו, אינו מבין זאת עדיין. "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה?", שואל כביכול א-לוהים, ומחליט לספר לו בכל זאת.

כיצד יתכן שאברהם, אבי האומה, נביא הדור, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, המפרסם לעולם כולו את מציאות האל האחד – כיצד הוא לא ידע דבר שכל נביא מתחיל אמור להבין בסוף שנה א'?

הסיבה היא שאברהם לא זכה לפתח את כוח הנבואה שלו כראוי. כדי להיות נביא צריך ללמוד ולהתעלות שנים רבות, אך לאברהם לא היה פנאי. הוא היה מאוד עסוק כל היום – אך לא בלימוד כתבי קודש, במדיטציה רוחנית או בחינוך ההמונים. הוא היה עסוק עם אורחים. הם הגיעו רעבים, צמאים ועייפים לאוהלו, והוא האכיל, השקה ודאג לכל צורכיהם. וכשריבונו של עולם מתכוון לדבר אותו לאחר שערך ברית מילה,הוא מבקש סליחה כשהוא רואה שלושה עוברי אורח מתקרבים, וניגש לטפל בהם.

היתה דרושה התערבות אלוהית מיוחדת שתגלה לאברהם את מה שעומד להתרחש, כי לאברהם עצמו לא היה זמן. אבל יש פה מסר עמוק: מי שהקדיש את כל חייו לפרסום האמת ולדאגה לזולת, זכה לכל המדרגות הרוחניות אפילו שלא הגיע לכך בכוחות עצמו. העיסוק במילוי צרכיו של הזולת הוא מתכון בטוח להגיע להתפתחות רוחנית. וכמאמר הפתגם, "הדאגה לגשמיות של חברי – היא הרוחניות שלי".

שבת שלום!

אתם מוזמנים לשתף ! אנא ציינו הפנייה לאתר: pashut-yahadut.co.il

 

Print Friendly, PDF & Email