העיתונאי והסופר אדם ברוך ז"ל דיבר הרבה על תופעה לשונית מרתקת – השפה ה"ישראלית" מול השפה ה"יהודית".
שתי מערכות מושגים החיות זו לצד זו באותו מרחב תרבותי, אך לעתים מדברות בשפות שונות לחלוטין.
כמה דוגמאות: "יום הזיכרון" בישראלית הוא יום האבל הלאומי, בעוד שביהודית זהו כינוי לראש השנה, יום בו הקב"ה זוכר את ברואיו ודן אותם. "נימוס" ב'יהודית' הוא תקן הלכתי, "אומנות" היא פרנסה, "רבנות" – תפקיד של שררה, ו"בריא" הוא דווקא שמן.
"מקורי" ב'יהודית' פירושו מסורתי (שהרי המסורת היא המקור), ואילו "ממזר" בישראלית הוא שובב, בעוד שב'יהודית' זהו מעמד אישי שלילי.
הדוגמה הכי מאלפת היא הגדרתו של יצחק רבין ז"ל את היורדים מישראל כ"נפולת של נמושות". ביטוי זה נועד ליצור דימוי שלילי, אך לא ב'יהודית'. כי "נמושות" במשנה אינם אלא זקנים חלשים שבשל תשישותם איחרו לאסוף לקט, שכחה ופאה מן השדה. ו"נפולת" היא בהמה שנפלה וריסקה איבר פנימי, ולכן היא טריפה. ממש לא מה שחשבתם…
באופן יוצא דופן, הישראלית והיהודית מתחברות יחד בפרשת תרומה, העוסקת בבניית המשכן.
התורה מפרטת כלים רבים שהיו במשכן: היה מצופה שכלים אלה יהיו כל כך חד-פעמיים עד שנמצא אותם רק במשכן. ואכן יש כמה כאלה: מזבח וכפורת, למשל.
אך מה שמעניין הוא שזהו המיעוט. בעוד שלמעשה, כמעט כל הכלים שהיו במשכן נמצאים גם בבית שלנו!
כמו שיש במשכן שולחן (לחם הפנים), כך גם בבית. במשכן נמצא מנורה, וגם בבית. כיור, ארון, יעה, מלקחיים, כף, מחבת… הרשימה ממשיכה. הפונקציות שונות, אבל המילים – נשארו.
מה נוכל ללמוד מזה?
לדעתי מסתר כאן מסר עמוק ביותר: הבית שלנו, של כולנו, הוא מעין "מקדש מעט". חז"ל הבינו זאת בצורה מופלאה כשאמרו: "בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו" (מסכת חגיגה).
השולחן שלנו – אותו שולחן פשוט שאוכלים עליו ארוחת ערב – הוא לא סתם רהיט, הוא תחליף למזבח! מקום של כפרה, התעלות וחיבור לקדושה.
התובנה הפשוטה הזו מטלטלת את כל התפיסה שלנו: צריך להתחיל להתייחס אחרת לכל מה שקורה אצלנו בבית.
כי בית הוא לא רק מקום מגורים, אלא מרחב של קדושה.
הכנת ארוחה אינה מסתכמת בבישול, אלא מהווה מעין הקרבת קורבן.
שיחה משפחתית איננה פטפוט, היא כמו תפילה.
חיבור בין בני זוג הוא לא רק אינטימיות גופנית, הוא חיבור רוחני שהשכינה שורה בו (ואכן קודש הקודשים מכונה בתנ"ך "חדר המיטות", ראו מלכים ב', יא).
התרבות המערבית נוטה להפריד בין "קודש" ל"חול", בין "רוחני" ל"גשמי", אבל היהדות אומרת: לא! הכול מחובר.
המקדש נמצא גם בביתנו הפרטי, והקדושה מתגלה גם בארוחת שישי בערב.
למעשה, כל תכליתו של המשכן הייתה ליצור חיבור, קשר ואינטימיות בין אדם לאלוהיו. לכן הוא נקרא "אוהל מועד" – מלשון התוועדות.
אולי, אם נתחיל להתייחס לבתים שלנו כאל מקדשי מעט, ונכניס בהם כוונה ליצור מקום של קדושה ואהבה, נצליח לממש את מה שרצה הקב"ה כשאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – לא רק בתוך המבנה, אלא גם בתוך הלב של כל אחד ואחת מאיתנו.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלי
