בשנת 1928 פרסם הפסיכולוג ויליאם מרסטון את ספרו "Emotions of Normal People", שבו הציג תיאוריה מהפכנית על ארבעה טיפוסי אישיות בסיסיים. מאוחר יותר תיאוריה זו פותחה למודל DISC, שמחלקת אנשים לארבע קטגוריות:
אדום (Dominance) – אנשי פעולה, החלטיים, ישירים. אלה שנכנסים לחדר ומיד רוצים לדעת מה המטרה ואיך מגיעים אליה הכי מהר.
צהוב (Influence) – חברותיים, אופטימיים, מלאי אנרגיה. אוהבים אנשים ותשומת לב, ומחזיקים את הדינמיקה החברתית.
ירוק (Steadiness) – יציבים, סבלניים, תומכים. תמיד יקשיבו ויעזרו, לא אוהבים שינויים פתאומיים ולא מחפשים להוביל.
כחול (Conscientiousness) – מדויקים, אנליטיים. בודקים כל פרט, סומכים רק על מה שכתוב.
ארבעה טיפוסים כל כך שונים, שכל אחד מהם בטוח שהשאר פשוט לא מבינים איך עושים דברים נכון. זה המודל מאחורי הספר "מוקף באידיוטים" – כי כל אחד מרגיש שכולם סביבו מוזרים או משוגעים.
התובנה על שונות אישית לא ממש חדשה. בספר התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי מדבר על ארבעת היסודות שיש בכל נפש – אש, מים, רוח ועפר. כל אחד מאיתנו נבנה מתערובת שונה של אותם יסודות, וזה מה שיוצר את הייחודיות שלנו.
אז איך זה קרה? איך נוצרו ההבדלים האלה?
פרשת תולדות מספקת תשובה מרתקת.
רבקה בהריון, ומשהו מוזר קורה לה. היא מרגישה תנועה עזה בבטן, מעין מאבק פנימי. "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ".
רבקה לא מבינה מה קורה, היא חשה שיש כאן שני כוחות מנוגדים שנאבקים זה בזה. אז היא הולכת "לִדְרֹשׁ אֶת ה'", לברר מה המשמעות של מה שהיא חווה.
וזוהי התשובה שהיא מקבלת: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדו,ּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". כלומר – יש בתוכך שני כוחות סותרים, שני עולמות שונים. הכוחות האלה יתגלמו בשני בני אדם, ומהם יצמחו שני עמים עם אופי שונה לחלוטין.
ואכן, יעקב ועשו הם הפכים. האחד "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", והשני "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה". האחד נמשך לעולם הרוחני, והשני לעולם הגשמי. אך זו לא טעות, כך הם נוצרו.
זו הנקודה – שונות היא לא רק לגיטימית, היא הכרחית. העולם לא יכול להתקיים אם כולם יהיו אותו דבר. אנחנו צריכים את האנשים ההחלטיים והמהירים, את החברותיים והמעוררים, את היציבים והתומכים, ואת המדויקים והמסודרים. כל אחד מביא משהו שאי אפשר בלעדיו.
אך זה לא הכול.
כשמגיע הזמן לברך את הבנים, רבקה שולחת את יעקב להביא שני גדיי עיזים, ואז מלבישה אותו בבגדי עשו ומכסה את ידיו וצוארו בעורות גדיים, כדי שיהיה "שעיר" כמו עשו. אבל למה?
רבקה מבינה שיעקב צריך לקבל את הברכות כדי להמשיך את הדרך של אברהם ויצחק. וכדי לקבל אותן, הוא צריך ללמוד להיות קצת עשיו. לא לוותר על המהות שלו כ"איש תם יושב אהלים", אך לדעת להשתמש גם בכלים של העולם הגשמי, של הפעולה, של "איש השדה".
אז מה המסר?
קודם כל, להכיר בשונות. כשאני מבין שמישהו הוא טיפוס אישיות אחר, שרואה את העולם בצורה שונה לחלוטין ממני – לא כי הוא טיפש או לא מתאמץ, אלא כי ככה הוא נברא – יש לי יותר סובלנות, סבלנות וארך רוח.
אני מפסיק לנסות לשנות אותו שיהיה כמוני, ומתחיל להבין שהדרך שבה הוא רואה את העולם היא גם חלק מהתמונה השלמה.
כמובן, זה לא נועד לתת לגיטימציה לכל התנהגות. האדם נברא כדי לתקן, לעבוד על עצמו, לעבד את החלקים הגסים שבו, להשתדל להיות גרסה טובה יותר של עצמו. אבל גם אחרי כל עבודת העיבוד, יש עדיין קול, סגנון, צבע שונה אצל כל אחד.
שנית, ההבנה שיש דרך שבה האדם שמולי צריך שיתקשרו איתו. אם אני מדבר עם "ירוק" שצריך זמן ויציבות, ואני מגיע אליו בסגנון "אדום" של החלטות מהירות ולחץ, אני לא אשיג כלום. אבל אם אני מבין את הסגנון שלו ומתאים את עצמי, פתאום הכל זורם.
ושלישית – וזה בעיניי הכי עמוק – לפעמים צריכים לאמץ סגנון של האחר. כמו יעקב שמתחפש, לא לאבד את המהות שלנו, אלא להבין שיש מצבים שבהם "ירוק" צריך ללמוד להיות קצת יותר החלטי, או "אדום" צריך ללמוד להאט ולהקשיב.
רבקה הבינה את זה. היא ידעה שיש "שני גוים", שני עולמות שונים אצלה בבטן. אך היא גם הבינה שדווקא מהמפגש ביניהם, מהיכולת של אחד ללמוד מהשני בלי לאבד את עצמו, יוצאת הברכה האמיתית.
שבת שלום,
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצת הסוכרייה
