"המפקד, זה בקשר למטוס של יורם…"
אוקטובר 1973, בור חיל האוויר בקריה. קצין המבצעים עמד בפתח החדר, פניו חיוורות. בני פלד, מפקד חיל האוויר, הרים את עיניו מהמפות. הוא ראה את המבט בעיני הקצין וידע. המטוס של בנו, יורם, הטייס המבריק שקיבל את כנפיו רק לפני שנתיים – הופל מעל התעלה.
רגע אחד של שקט. שקט שהכיל בתוכו עולם ומלואו. אב ובנו. מפקד וחייל. משימה לאומית וטרגדיה אישית.
"אתה מפריע לי עכשיו," אמר לבסוף בקול יציב. "אתה לא רואה שאני עוסק בהגנה על עם ישראל?"
חמישים שנה חלפו. מלחמת חרבות ברזל. באמצע שיעור בישיבת מצפה רמון, הטלפון של ראש הישיבה, הרב צבי קוסטינר, מצלצל. על הקו אשתו, קולה רועד: "צבי… דוד נפצע. קשה".
התלמידים מביטים ברבם. הם רואים את פניו מחווירות, את האגרוף הקמוץ על השולחן. המחשבות נודדות אל בנו, אבל הקול נשאר יציב: "תיכף, אני מסיים את השיעור עוד עשרים דקות".
כשהקצינים מגיעים להודיע לו, הם מוצאים אותו עדיין עומד מול התלמידים, מסביר סוגיה בגמרא. "אני כבר יודע," אמר להם בשקט, "אבל קודם אסיים את השיעור ואבוא איתכם".
שני אבות, שתי בשורות נוראות. ובשני המקרים – התעלות מעל לטבע האנושי. איך? מאיפה לוקחים את הכוחות האלה?
התשובה נמצאת בפרשת השבוע, בסיפור על ילדה קטנה שעמדה על שפת היאור, צופה באחיה התינוק שט בתיבת גומא.
זו לא הייתה סתם ילדה. זו הייתה מרים, שבגיל שש כבר הוכיחה תבונה ואומץ יוצאי דופן. אביה עמרם, גדול הדור, גירש את אמה יוכבד בגלל גזירת פרעה, כי מה הטעם להביא ילדים לעולם כזה. היא עמדה מולו ואמרה: "אבא, גזירתך קשה משל פרעה! פרעה גזר רק על הבנים, ואתה גוזר על הבנים ועל הבנות!"
הילדה הקטנה הזו ראתה מה שגדול הדור לא ראה. בזכותה חזרו הוריה זה לזה, וכך נולד משה.
עכשיו היא עומדת שם, ליד היאור. "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק". איך היא מצליחה לעמוד יציב כשאחיה הקטן, שנולד בזכותה, שט לבד על פני המים בתיבה רעועה? איך הלב לא נקרע?
הסוד מתגלה במילה אחת: "מֵרָחֹק".
מרים התרחקה מהכאב האישי שלה, וכך הצליחה לראות את התמונה הגדולה. התינוק הקטן ששט בנילוס לא היה רק אח קטן, אלא מושיען של ישראל.
מה שמחבר בין שלושת הסיפורים שלנו הוא היכולת המופלאה להתעלות מעל הכאב האישי העמוק ביותר, ולראות את התמונה הגדולה. זה לא אומר שהכאב נעלם. בני פלד סיפר שנים אחר כך: "ארבע שעות ידעתי שהוא מת, אבל אני מוכרח להגיד שהייתי אטום לחלוטין. כשהוא קיבל כנפיים, התרגשתי, אפילו מאוד. אבל כשהפילו אותו במלחמת יום הכיפורים, לא התרגשתי. אחרי ארבע שעות קיבלתי פתק שהוא חי. בזה נגמר כל העניין".
כשאנחנו עומדים מול החלטות קורעות לב, כשכל צעד נראה בלתי אפשרי, הסיפורים האלה מקבלים משמעות חדשה. הם מראים שדווקא המבט מרחוק, זה שרואה מעבר לרגע הנוכחי ומעבר לכאב המיידי – הוא המבט החכם יותר. כשהמבט מצומצם על הפרטים הקטנים בלבד, קשה לראות את ההוד הנורא של התמונה המלאה. מרים הנביאה, בני פלד והרב קוסטינר לימדו אותנו להרים את המבט ולחיות בהבנה שהסיפור האישי שלנו – הוא תמיד חלק מסיפור גדול יותר.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי "סוכרייה לשבת" ותקבלו תכנים מעניינים!
