(קצת ארוך אבל שווה)
בספרו "למה אתם תמיד צודקים?", הפסיכולוג ג'ונתן היידט חושף הבדל מרתק בין החשיבה המוסרית של שמרנים לליברליים.
מסתבר שבעוד הליברליים מבססים את מערכת הערכים שלהם בעיקר על עקרון אחד מרכזי – "לא לפגוע בזולת" – אצל שמרנים קיימים ערכים מוסריים נוספים. למשל: קדושה, סמכות ונאמנות.
בעולם הפוסט מודרני, הרעיון של נאמנות נראה כמעט ארכאי. למה צריך "לקשור את עצמי" למשהו? למה להגביל את האפשרויות הבלתי מוגבלות שהעולם מציע?
התשובה רמוזה בסיפור מתוך פרשת השבוע, שנראה במבט ראשון בעייתי ביותר – על דין האישה הסוטה.
הדין אומר שגבר שרואה את אשתו מתייחדת עם גבר אחר וחושד שהיא בגדה בו, רשאי להביא אותה למקדש. שם היא עוברת טקס דרמטי ודי משפיל: הכהן כותב פסוקים, טובל אותם במים מיוחדים ומשקה בהם את האישה.
אם היא אשמה, היא מתה בייסורים. אם לא, היא מתברכת בילדים וזוכה לשפע. לא סימפטי, הא?
דין זה לכאורה מטיל את כורח הנאמנות על צד אחד בלבד – האישה, ולכן יש מי שיגידו שהוא לא שוויוני בעליל. אבל מאחורי ההלכה הזאת מסתתר משהו עמוק יותר.
ראשית, ישנם חוקרים הסוברים שבפועל, דין זה לא היה ולא נברא, אלא הוא איום תיאורטי שמעולם לא מומש בפועל. (למעשה, אין לנו דרך לדעת זאת בוודאות).
שנית, הגמרא מרחיבה את עקרון הנאמנות גם לבעל: אם הבעל חטא בעצמו ולא שמר על נאמנות מינית, המים המאררים לא פועלים את פעולתם. חובת הנאמנות שהוא דורש מאשתו, חלה עליו לא פחות מאשר עליה.
נאמנות, ובמיוחד בין בני זוג, היא מרכיב יסודי בתנ"ך. מערכת היחסים בין ה' ועם ישראל הומשלה לקשר זוגי. כשישראל הולכים אחרי אלוהים אחרים, התנ"ך משתמש במילה "זונים". חז"ל ממשילים את חטא העגל לכלה שזינתה בתוך חופתה. הנביא הושע מתחתן עם אישה פרוצה כדי לסמל את חוסר הנאמנות של ישראל לאלוהיו.
מצד שני, כשעם ישראל מתנהג בנאמנות הוא זוכה לשבחים. "זכרתי לך חסד נעוריך" – הקב"ה זוכר את הנאמנות של עם ישראל שיצא איתו למדבר.
שיר השירים כולו הוא משל לקשר האהבה והנאמנות בין עם ישראל לקב"ה. ועוד תיאורים רבים במקרא על נאמנות מוחלטת בינינו לבין ה'. וכשהנביא רוצה לנחם אותנו, הוא מספר על ההבטחה של ה' אלינו: "וארשתיך לי לעולם".
אני חושב שהמפתח להבנת חשיבות הנאמנות נמצא דווקא במה שקורה כשאיננו חיים אותה. כשכולם פתוחים לכל אופציה, כשהכול זורם, אנחנו הופכים להיות שבויים של הברירות הבלתי נגמרות שלנו.
הפסיכולוג בארי שוורץ במחקריו על "פרדוקס הבחירה" הראה שיותר מדי אופציות, למעשה מקשות עלינו לבחור ולהיות מאושרים. אנחנו נקלעים ל-Fomo (למי שלא מכיר, חפשו בגוגל), ותמיד חוששים שמא יש משהו טוב יותר בחוץ.
נאמנות, לעומת זאת, משחררת אותנו מהעומס הזה. כשאני מחויב באמת למישהו או למשהו, אני נעשה חופשי להתמקד, להעמיק. במקום לבזבז אנרגיה על שקילת חלופות אינסופיות, אני יכול להשקיע במה שיש לי.
בחיי הנישואין הנאמנות לא (רק) מגבילה, היא קודם כל מאפשרת. כשאני יודע שהשותף שלי מחויב אליי באמת, אני יכול להיות פגיע, אותנטי ולגדול יחד איתו. אין לי צורך להיות תמיד במצב של "מכירות" ולנסות להרשים כדי שלא יעזוב אותי.
וזה נכון גם ברמה הקהילתית והרוחנית. כשאני מתחייב לקהילה, למסורת, לדרך – אני יכול למצוא את עצמי. אני לא צריך להמציא את עצמי מחדש כל יום. יש לי בסיס יציב לבנות עליו.
כמובן, לא כל נאמנות היא טובה. יש נאמנות עיוורת, שנולדת מפחד ולא מאהבה. אבל נאמנות בריאה – שבוחרים בה מתוך חירות אמיתית, ומתוך הבנה של הערך שלה – היא אחד המקורות הגדולים ביותר למשמעות ולאושר בחיים.
עם כל הקושי, פרשת סוטה מלמדת שנאמנות איננה רק איום או הגבלה. זו הדרך שבה אנחנו בונים משהו עמוק ויציב בעולם של שינויים תמידיים. זוהי הדרך שבה אנחנו מוצאים את עצמנו, דווקא מתוך המחויבות לבחירה אחת שאולי אפילו אינה מושלמת.
שבת שלום,
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצה שלי
