רן היה רק בן עשרים ומשהו וכבר יזם הייטק מצליח עם משכורת של 11,000 דולר, טיסות לארצות הברית, משקיעים, פלאפונים – החלום הישראלי-אמריקאי בתפארתו.
אבל בפנים הוא הרגיש ריק. הפער בין הדמות החיצונית שהציג למשקיעים לבין החוויה הפנימית שלו הלך וגדל. ושתי שאלות לא הפסיקו לנקר בו: מה המשמעות של מה שקורה פה? ואם הסיפור הוא הצלחה חומרית, למה אני עדיין מרגיש כל כך חסר?
יום אחד, בתערוכת הייטק ענקית בדרום קליפורניה שהכניסה אליה עלתה עשרים אלף דולר, הוא פשוט רץ החוצה. נעמד מול שני עצי קוקוס ובריכה טרופית, והשאלה שוב עלתה בעוצמה: מה אתה עושה פה בכלל?
הרגע המכריע הגיע במטוס. בטיסה מסן פרנסיסקו לתל אביב, רן פתח ספר רוחני שקרא באותו זמן. בספר היה כתוב: "אם אתה רוצה להגיע למשמעות האמיתית של החיים, אתה חייב ללכת עם זה עד הסוף. אז תחליט עכשיו – אני הולך עד הסוף, לא משנה מה".
ואז המטוס נכנס לכיס אוויר.
אנשים התחילו לצרוח, הדיילות צעקו על כולם לשבת.
רן סגר את העיניים ואמר לעצמו: אם ככה, אני הולך עד הסוף.
הוא התכנס פנימה עד שכל המציאות נעלמה, ומצא את עצמו בחלל ריק ואינסופי. בתוך המקום הזה שמע פתאום משפט בלתי צפוי: "אני מקבל על עצמי עול מלכות שמיים".
ואז, משום מקום הוא דמיין כמו שני מסכי וידאו, אחד בכל עין. בצד ימין – נוף בתאילנד, סמל החיפוש הרוחני שחיפש עד אותה נקודה. בצד שמאל – מאות אלפי אנשים הולכים במדבר, כעם אחד.
המסר היה ברור: רן, אתה חלק מעם ישראל.
הוא טס ארצה ולא חזר שוב, התחבר לתורתו של רבי נחמן מברסלב, ובסופו של דבר הפך לסופר ומרצה שספריו הגיעו למאות אלפי אנשים. בטח שמעתם על רן ובר.
בעיניי, הנקודה המרתקת בסיפור שלו היא שהשינוי לא קרה כשהוא הרוויח יותר כסף, או כשהגיע לתערוכה יוקרתית, או כשהחברה שלו צמחה. השינוי קרה כשהוא הבין שכל מה שצבר עד כה לא באמת שייך לו.
פרשת משפטים, שנקראת שבוע אחרי מעמד הר סיני, מורידה אותנו מפסגת ההתגלות אל החיים עצמם. חמישים ושלוש מצוות: דיני ממונות, עבודה, משפחה, חגים. חיי היומיום.
אחד הנושאים הראשונים בפרשה הוא דיני העבד העברי – אדם שנמכר לעבדות בגלל חובות, ומשתחרר לאחר שש שנים.
התורה אומרת: "אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ".
במילים פשוטות: אם העבד הגיע לבד, הוא יוצא לבד, אם הוא הגיע עם אשתו, אשתו יוצאת איתו.
אבל אפשר למצוא בפסוק הזה הרבה יותר מדין משפטי. אפשר לראות בו מראה שמשקפת את החיים כולם.
"אם בגפו יבוא – בגפו יצא" – אם אדם חושב שכל מה שהוא עושה פה, בעולם הזה, זה לדאוג לגופו, לעצמו, לאכול, לשתות ולאסוף כסף ורכוש – עליו לדעת שהוא טועה טעות מרה. כי בגפו ייצא: לבד, ריק, הוא לא ייקח איתו אחרי 120 שנה אפילו שקל אחד, לא מכונית, לא דירה. כלום.
אבל "אם בעל אישה הוא – ויצאה אשתו עמו". ומיהי אותה אישה? בתלמוד מכונה התורה "מאורסה", בת הזוג הרוחנית שלנו. אם אדם דבק בחכמת היהדות, בעשיית מצוות ומעשים טובים – היא הולכת איתו, גם אחרי 120 היא מלווה אותו. כמו שאמרו חכמינו, "בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד".
אנחנו מגיעים לעולם הזה לבד, ואנחנו עוזבים אותו לבד.
השאלה היא לא כמה צברנו, אלא עם מה נישאר. לא כמה יש לנו בבנק, אלא כמה יש לנו בנשמה.
ודווקא הדברים שנראים "לא מעשיים" – לימוד, תפילה, מעשה טוב שאיש לא רואה, רגע של חיבור אמיתי עם בן אדם אחר – הם הדברים היחידים שבאמת נשארים.
אולי זו המשמעות העמוקה של פרשת משפטים. אחרי ההתגלות הגדולה, אחרי הברקים והרעמים של הר סיני, מגיע המבחן האמיתי: מה אתה עושה עם זה?
התשובה של חוכמת היהדות היא פשוטה: תחיה את החיים, אבל תחיה אותם עם מודעות למה שבאמת נשאר.
לא מה שנשאר לך, אלא מה שאתה משאיר אחריך.
כי את מה שמקבלים – משאירים כאן, אבל את מה שנותנים – לוקחים לנצח.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
לספר החדש – "אל תראה אותי ככה"
