לפני כמה שנים ראיתי תכנית שבה ראיינו בחורה חרדית מחסידות מסוימת, שבה המנהג הוא להיפגש רק פעמיים-שלוש לפני שמחליטים אם מתחתנים או לא.
המראיינת, שהגיעה מעולם אחר לגמרי, שאלה בדאגה כנה: "אבל איך את יודעת שתאהבי אותו? מה יקרה אם לא תרגישי אהבה?"
הבחורה חייכה.
"תראי," היא אמרה, "האנשים הכי יקרים לי בעולם הם ההורים שלי והילדים שלי. לא בחרתי אותם, ובכל זאת אני אוהבת אותם יותר מכל אדם אחר. למה? כי בחרתי לאהוב אותם. אז גם את בעלי, אם לא מצאתי בשתי פגישות משהו שאני לא יכולה לסבול – גם אותו אלמד לאהוב".
בשנת 1956, הפסיכואנליטיקן היהודי אריך פרום כתב ספר שנקרא "אמנות האהבה". הרעיון המרכזי שלו היה פשוט אבל מהפכני: אהבה היא לא משהו שקורה לך; היא משהו שאת/ה עושה. אהבה אינה רגש שמגיע אליך, אלא יכולת שאתה מפתח.
באנגלית אומרים "to fall in love" – ליפול באהבה, כאילו זו תאונה. אבל פרום אמר: אהבה איננה נפילה, אלא עלייה. זו עבודה יומיומית של נתינה, התבוננות, בחירה.
בפרשת השבוע, אחרי כל המסע של עבד אברהם למצוא אישה ליצחק, הפסוק מתאר: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ".
שימו לב לסדר: בכל סיפור אהבה שאנחנו מכירים, קודם מתאהבים ואחר כך מתחתנים. ואילו כאן הסדר הוא הפוך, קודם נישואין, אחר כך אהבה. אז מה קורה כאן?
המפרשים מסבירים שיצחק אהב את רבקה כי היא הזכירה לו את אימו, שרה. כמוה, גם היא הייתה אשת חסד, וכמוה, ברגע שהיא נכנסה לאוהל הכול התחיל להסתדר. כשיצחק התחתן הוא עוד לא אהב אותה כנראה. רק אחרי החתונה הוא גילה את התכונות הטובות שלה, ואז בחר לאהוב אותה.
בחר; לא "נפל" באהבה.
אנחנו חיים בעידן של "סווייפ" ימינה ושמאלה, של חיפוש ניצוצות וציפייה שמישהו "ידליק אותנו".
התרבות המערבית הרגילה אותנו שאם אין כימיה בדייט הראשון, אין טעם להמשיך. שאם זה לא "מרגיש נכון" מיד, זה סימן שזה לא בשבילנו. אנחנו מחכים ל"אהבה האמיתית" שתבוא ותציף אותנו כמו בסרטים.
יצחק ורבקה מלמדים משהו אחר: אהבה נבנית. היא גדלה מתוך התבוננות במעלות של האדם השני, מתוך נתינה, מתוך בחירה חוזרת ונשנית. אבל לשם כך צריך קודם כל להיות ביחד, ואז – מתוך זה – צומחת האהבה.
אני לא בא לומר שאהבה רומנטית לא חשובה, חלילה. להיפך. בדורות קודמים, כשהתמקדו רק בשיקולים מעשיים של שידוך, היה צריך להדגיש: "אל תשכחו את האהבה!"
אבל היום, בעידן שמדבר *רק* על אהבה, רגש וכימיה – דווקא עכשיו צריך לאזן ולהדגיש את הצד השני: את הבחירה. את הבנייה. את האמנות.
אולי זה מה שאנחנו צריכים לשמוע היום. לא עוד סיפורי אהבה שמתחילים ב"התאהבנו ממבט ראשון", אלא סיפור איטי ועמוק יותר: "בחרנו. נתנו. בנינו. והאהבה צמחה".
יצחק, רבקה והספר של פרום מלמדים שבסוף, השאלה איננה רק "האם מצאתי את האדם המושלם?", אלא גם "האם אני יודע/ת לאהוב?" – וזו אמנות שאפשר ללמוד.
שבת שלום,
דרור יהב
נהניתם? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלי, סוכרייה לשבת
