שמעתי פעם מהרב שי עטרי שהוא נסע יום אחד לרב אשר פריינד זצ"ל מירושלים.
מי שלא מכיר, ר' אשר היה אדם מיוחד מאוד, איש אמת מלא אמונה. לא זכיתי לבקר אצלו אבל מכל מה ששמעתי, ברור שמדובר בדמות יוצאת דופן ממש. 
באחרית ימיו נוצר אצלו כל יום תור ארוך מחוץ לבית, אנשים הגיעו כדי לקבל עצה או ברכה או סתם לדבר כמה דקות. רק שאצל רבי אשר לא היה סדר קבוע, לפעמים יכולת לבוא ולהיכנס מיד, לפעמים חיכית שתיים עשר שעות, לפעמים הוא היה מכין לך ארוחת בוקר עם מיץ תפוזים ויושב איתך בנחת, לפעמים השיחה היתה קצרה מאוד. ולפעמים חיכית שעות בחוץ, ואז אמרו לך: הרב כבר לא מקבל היום…
הרב עטרי סיפר שזה בדיוק מה שקרה לו. הוא חיכה המון זמן, ואז אמרו לו שהרב כבר לא מקבל. והוא נכנס מזה לעצבות.
העוזר של הרב אמר לו משפט שהוא לקח איתו מאז:
"אלה שמחכים בחוץ מקבלים יותר מאלה שנכנסים פנימה".
תקשיבו כמה זה עמוק…
אבל לפני שנסביר למה, נדלג רגע לפרשת השבוע.
בפרשות האחרונות קראנו על בניית המשכן. קודם היה הציווי ואחר כך מסירת הציווי ואחר כך הביצוע בפועל, זה תהליך ארוך ומדויק ומלא פרטים.
ואז אחרי כל העבודה הזאת, משה הקים את אוהל מועד והשכינה ירדה והענן כיסה וכבוד ה׳ מלא את המשכן.
ואז קרה דבר מאוד מפתיע,
״ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ מלא את המשכן״.
רגע האמת מגיע ומשה נשאר בחוץ,
וזה מוזר, כי משה כבר היה בתוך הענן כמה וכמה פעמים, הוא כבר מכיר את המרחב הזה, אין מישהו שמכיר אותו יותר טוב ממנו, אז מה השתנה עכשיו?
המדרש אומר: ״מלמד שחלק כבוד לשכינה, ולא נכנס עד שקרא לו הקב״ה, שנאמר: ויקרא אל משה״.
כלומר, מה שכתוב כאן ״ולא יכול״ זה לא בדיוק "לא יכול", אלא "לא רוצה".
משה פשוט לא נכנס בלי הזמנה,
וזה יפה: יש כאן דרך ארץ וענווה ולימוד גדול שלא נכנסים לכל מקום רק כי אפשר. גם אם עבדת בשביל זה, גם אם בנית את המשכן במו ידיך, אתה לא נכנס עד שקוראים לך.
אבל אני חושב שיש כאן עוד משהו.
משה לא נשאר בחוץ רק מפני שהוא מכבד את השכינה,
אלא גם כדי ללמוד משהו.
שימו לב, הפסוק שאומר שמשה לא יכול להיכנס למשכן זה הפסוק האחרון של ספר שמות.
ובפסוק הבא זו כבר פרשה אחרת וספר חדש, ויקרא. ושם מיד בהתחלה משה כן נקרא פנימה אל הקודש: ״ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור״.
המילה 'ויקרא' נכתבת ב-א׳ קטנה שחז״ל ראו בה סימן לענווה של משה שהקטין את עצמו. אז אם משה היה צריך להקטין את עצמו כדי להיכנס, מה היה רגע לפני?
תחשבו על זה.
מי הוציא את ישראל ממצרים?
מי עלה להר סיני?
מי הוריד את התורה?
מי נתן להם את הציווי על המשכן? מי הקים אותו? משה, משה, משה.
וברגע הזה, הכי קדוש והכי נשגב ומרומם שיכול להיות, יכול להתגנב לאדם איזה קול קטן בלב. משהו שאדם אפילו לא מנסח לעצמו, אבל הוא אומר ככה: טוב, ברור שאני בפנים. ברור שכשהענן יירד יקראו לי כי *אני* חלק מהעניין.
ואז באה התורה ואומרת: לא, תחכה בחוץ.
כי אפילו אתה, משה, גדול הנביאים, אתה לא בעל הבית.
זה אולי הדבר שהכי קשה לשמוע, ובטח לאדם גדול.
אתה שליח, אתה עבד ה׳, אתה נאמן ואתה ענק, אבל אתה לא בעל הבית. יש בעל בית אחד לעולם וזה לא אתה.
הכניסה לקודש מתחילה רק אחרי שאתה מקטין את עצמך, רק אחרי שאתה מבין שלא הכול סובב סביבך ולא הכול קורה בקצב שלך ולא לכל דלת אתה נכנס מתי שמתחשק לך.
וזה נכון לא רק למשכן.
יש בחיים רגעים שבהם אדם מוצא את עצמו בחוץ.
בחוץ של ההמתנה
של חוסר הוודאות
של ה״אבל עשיתי הכול נכון״
של ה״למה לא פותחים לי״
של ״ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני?״
ומה שר' אשר רצה להגיד זה שהאמת היא שדווקא שם האדם מקבל הכי הרבה.
רק בחוץ אתה לומד שלא אתה מנהל את העולם
רק שם אתה לומד ענווה
רק שם אתה לומד אמונה.
ובגלל זה לפעמים כל מה שהאדם צריך באמת זה לא תשובה חכמה ולא ברכה ולא עצה,
אלא המתנה וזיכוך והבנה שקופה שאני לא בעל הבית.
בימים כאלה, כשהכול לא יציב מסביב ויש אזעקות ומקלטים וממ״דים וילדים שלא הולכים למסגרות ואנשים שלא הולכים לעבודה ובצפון ובדרום ובמרכז חוסר ודאות מכל כיוון, אז יש בנו משהו שמאוד רוצה להיכנס כבר פנימה, להבין ולשלוט ולפתור ולנהל ולסדר.
וסוף ספר שמות מזמין אותנו לחכות בחוץ ולהפוך את ההמתנה למשהו שהוא אולי לא מהנה ולא נעים אבל הוא הדבר שהכי ראוי להתמסר אליו.
לחכות רגע בחוץ.
לא מתוך ייאוש ולא מתוך פסיביות אלא מתוך ידיעה פשוטה שיש בעל בית אחד לעולם והוא לא איבד שליטה גם אם אנחנו איבדנו אותה מזמן.
ולפעמים דווקא כשאדם נשאר בחוץ הוא מתחיל סוף סוף להבין מה באמת קורה בפנים.
שבת שלום
דרור יהב
התחברתם? מוזמנים לקבוצת סוכרייה לשבת
