בספרו הנפלא 'מצויינים', החוקר את הסיבות שהופכות אנשים ליוצאי דופן בתחומם, העלה מלקולם גלדוול שאלה מרתקת: למה ילדים סינים כל כך טובים במתמטיקה? תשובתו מפתיעה: בגלל שדות האורז.
גלדוול מסביר שגידול אורז דורש עבודה קשה ומדוקדקת כל השנה. בעוד שאיכר אירופי במאה ה-18 עבד כ-1,200 שעות בשנה, איכר סיני עבד בממוצע 3,000 שעות. העבודה הייתה מורכבת, דרשה פתרון בעיות מתמיד, והמאמץ היה קשור ישירות לתוצאה. ככל שאיכר האורז עבד יותר שעות ובצורה מדויקת וחכמה יותר, כך שדה האורז שלו הניב יותר. ואורז בסין פירושו – חיים.
ומה הקשר למתמטיקה? תרבות העבודה הקשה, ההתמדה והדיוק שנדרשה בשדות האורז עברה בדורות כמורשת תרבותית. דור אחרי דור, ילדים ספגו את הערכים האלה בבית. לא בהרצאות והסברים אלא דרך אווירה, סיפורים דוגמה אישית ופתגמים כמו: "אין אדם שקם לפני השחר 360 יום בשנה ולא יעשיר את משפחתו".
גלדוול טען כי אחד המנבאים המהימנים ביותר להצלחה במתמטיקה הוא היכולת להשלים משימות בקפדנות. במחקר אחד, כשתלמידים קיבלו שאלון ארוך ומייגע למילוי, אלה שהיו קצרי רוח הצליחו פחות בבחינות המתמטיקה מאלה שהשלימו את השאלון בקפדנות. היום, כשהם יושבים מול בעיה מתמטית מורכבת, הילדים הסינים לא מוותרים אחרי 30 שניות, כמו במדינות אחרות. יש להם הרבה יותר סבלנות, עד שימצאו את הפתרון. ההתמדה הזו נרכשה כמורשת תרבותית.
אבל – המורשת התרבותית היא רק נקודת התחלה. הדבר הנוסף הוא הבחירה האישית להתמיד, הנכונות להמשיך גם כשקשה.
אתה יכול לקבל את כל המורשת התרבותית של האורז, אבל אם אינך מפנים את זה באופן אישי – זה לא יעבוד.
בסוף, כשאתה יושב מול הבעיה, אתה צריך לבחור להתמיד. המורשת אולי נותנת לך את הכלים, את הנטייה, את הערך. אבל אתה צריך להיות מסוגל ולרצות להפעיל אותם.
פרשת השבוע מספקת דוגמה נפלאה לעיקרון זה. בתחילת הפרשה, יעקב אבינו בורח מאחיו ויוצא לדרך ארוכה ומסוכנת. ובאמצע הדרך הוא אומר: "וְהָיָה אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה… וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים".
מוזר – הוא פונה לאלוהים, ואז אומר שאם הוא ישמור עליו "והיה ה' לי לאלוהים"? ועד עכשיו מה הוא היה?
תזכורת: יעקב הוא "איש תם יושב אוהלים", וחז"ל דרשו שעסק בתורה. הוא הבן של יצחק, הנכד של אברהם. קיבל חינוך תורני מהעריסה. אז איזו מין אמונה הייתה לו עד כה?
התשובה היא שיש שני סוגים של אמונה.
הסוג הראשון הוא אמונה של מסורת – זו אמונה שעוברת מדור לדור, כמו תרבות שדות האורז. אתה גדל עם זה בבית, זה באוויר שאתה נושם.
יעקב ראה את ההורים שלו מתפללים, את סבא שלו מברך, שמע סיפורי אמונה בשולחן שבת. זו אמונה שיונקים עם החלב של אמא, מורשת יקרת ערך, בסיס חשוב ומוצק.
ויחד עם זאת, למרות מעלתה, אמונה של מסורת היא גם שברירית. היא ניתנת יותר לערעור עם שאלות כמו "מי אמר שזה ככה?", "למה צריך להאמין?", "אולי ההורים שלי טעו?"
בסופו של דבר, זה שלהם. לא שלך.
מה שמביא אותנו לסוג השני, אמונה אישית. זו אמונה שנובעת מחוויה אישית שלך. רגע של התגלות, של מפגש אמיתי עם הקב"ה. כשאתה חווה משהו שגורם לך להבין – ממש להבין בכל הווייתך – שהבורא קיים, שהוא דואג לך, שהוא מוביל אותך. אף אחד לא יכול לקחת ממך את זה.
יעקב, למרות החינוך שקיבל, למרות שספג אמונה מילדות, מגיע לנקודה בחיים שבה הוא צריך לעבור *מאמונה של מסורת – לאמונה שלו*. לכן הוא אומר "והיה ה' לי לאלוהים" – שזה, בלשון התנ"ך, בעתיד." עד עכשיו ה' היה האלוהים של אבא ושל סבא. עכשיו אני רוצה למצוא את שלי".
ואיך זה קורה? דרך המסע וההתמודדות עם האתגרים. יעקב יוצא לדרך, חווה, חושש, מתפלל, ורק אז – ה' הופך להיות האלוהים שלו.
זהו גם ההסבר מדוע אומרים בתפילת עמידה "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, ואלוהי יעקב" – למה צריך לחזור כל פעם על 'אלוקי', למה לא לקצר ולומר רק "אלוהי אבותינו, אברהם יצחק ויעקב"?
התשובה: לאברהם היה את ההתגלות האלוקית שלו, את הקשר האישי שלו עם ה'. יצחק היה צריך למצוא את הקשר שלו. ויעקב – את הדרך שלו. כל אחד היה צריך לעבור מסלול משלו במציאת אלוהים שלו, ולכן לכל אחד יש בחינה שונה של אלוקים.
וככה זה גם אצלנו.
הרבה אנשים סופגים אמונה בבית, הם גדלים עם זה, אבל זה לא אומר שיש להם אמונה אישית. אולי הם מאמינים בה', אבל זה לא אומר שהוא האלוהים שלהם.
כמו שדות האורז – החינוך והמורשת הם הבסיס, אבל מה שבאמת יהפוך אותה לאמונה חיה, נושמת, בלתי מעורערת, זו החוויה האישית שלך.
איך עושים את זה? טוב, זו שאלה לסוכרייה אחרת… אשמח לשמוע את תשובתכם.
שבת שלום,
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצת הסוכרייה לשבת
