"אתה מבין, שבשום שלב לא היה לי ספק שזה עוד אירוע של רקטות. שכיפת ברזל תיירט. שנחזור לישון ולחופשה".
אור הלר, הכתב הצבאי של ערוץ 13, מדבר בקול שקט, כמעט מהורהר. הוא מתאר בסרטון את הבוקר של שמחת תורה תשפ"ד, את הצלצול שהעיר אותו בשש וחצי בבוקר.
"ואז אני מקבל הודעה מלשכת שר הביטחון ששר הביטחון עושה את דרכו לקריה בתל אביב," ממשיך דורון קדוש, הכתב הצבאי של גלי צה"ל. "אמרתי טוב, אם הוא רק עכשיו עושה את דרכו לקריה והוא לא היה שם כבר מלכתחילה, אז יכול להיות שגם הוא קם בבוקר מופתע בדיוק כמוני?"
זה סיפור על הפתעה, על כישלון, על התרסקות של קונספציה.
אבל יותר מזה, זה סיפור על הפער שבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, לבין מה שקורה באמת.
בשנת 1984, פרופסור פיליפ טטלוק, פסיכולוג פוליטי מאוניברסיטת פנסילבניה, התחיל במחקר שאפתני. הוא רצה לבדוק כמה באמת טובים המומחים בחיזוי העתיד. במשך עשרים שנה הוא אסף יותר מ-80,000 תחזיות ממומחים בתחומים שונים – כלכלנים, מומחים פוליטיים, אסטרטגים.
התוצאות היו מביכות, בלשון המעטה. המומחים, עם כל הידע והניסיון שלהם, לא היו טובים יותר בחיזוי העתיד מקוף שזורק חיצים על לוח מטרה… אבל מה שהיה יותר מעניין הוא הסיבות לטעויות הקשות הללו. הסתבר שהביטחון שלהם בצדקתם לא התבסס על יכולת אמיתית לחזות את העתיד, אלא על אשליה של שליטה.
בפרשת השבוע שלנו מתרחש רגע דרמטי שמאיר את שאלת היכולת לחזות את העתיד.
יעקב אבינו, בערוב ימיו, מכנס את בניו. הוא עומד לברך אותם, אבל כוונתו המקורית הייתה שונה לחלוטין: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". המדרש מספר שיעקב רצה "לגלות לבניו את הקץ" – את העתיד הרחוק, את מה שיקרה איתם באחרית הימים. אבל בדיוק ברגע הקריטי הזה, "נסתלקה ממנו שכינה".
הרגע הזה טעון משמעות. יעקב, שזכה למראות נבואיים רבים בחייו, שראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שנאבק עם מלאך ויכול לו – דווקא הוא מגלה שיש דברים שאי אפשר, ואולי אפילו אסור, לדעת מראש.
למה? למה נמנע מיעקב לגלות את העתיד?
התשובה נוגעת בלב המשמעות של נבואה. נביא אמיתי אינו "חוזה עתידות" במובן הפשוט. תפקידו של הנביא, כפי שהסביר הרב זקס, הוא לא להגיד מה יקרה, אלא להזהיר מה עלול לקרות אם לא נשנה את דרכינו.
אולי זו בדיוק הסיבה שנמנע מיעקב לגלות את הקץ. ידיעה ודאית של העתיד היא סוג של כלא. היא גוזלת מאיתנו את החופש לבחור, את האחריות לעצב את גורלנו. והלא הבחירה החופשית היא מעיקרי היסוד של היהדות: "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע – אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות… ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה" (רמב"ם, הלכות תשובה).
ידיעת העתיד עלולה לשתק. היא עלולה לגרום לנו לראות את המציאות כגזירת גורל, במקום כאתגר שדורש מאיתנו פעולה ואחריות.
וכאן טמון הכישלון העמוק של ה'פרשנים' שלנו. במקום להיות "נביאים" שמזהירים, מאתגרים וקוראים לשינוי, ה"מומחים" האלה הפכו ל"חוזים" שמנסים לנבא בוודאות מה יקרה, מתוך פוזיציה ידועה מראש.
המחקר של טטלוק חושף שיש בכל זאת אנשים שמצליחים לחזות טוב יותר מאחרים. הוא קורא להם "חזאי-על". והמאפיין המרכזי שלהם הוא שהם אנשים שיודעים להכיר במגבלות הידע שלהם. שמוכנים להודות בטעויות. שיודעים לומר "איני יודע".
לא בכדי משה רבנו זכה להיות גדול הנביאים. האדם שהתורה מעידה עליו "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם". כי ענווה, מסתבר, היא לא רק מידה טובה, אלא תנאי הכרחי להבנה אמיתית של המציאות.
אז אם אתם שומעים מישהו שבטוח שהוא יודע מה עומד לקרות – תהיו מודאגים. הוודאות המוחלטת, היא העיוורון הגדול ביותר.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת