לא מזמן עברנו בית, ופרסמנו את הדירה שבבעלותנו להשכרה. היינו משוכנעים שבגלל שהנכס שלנו ממש יפה ומיוחד נהיה מוצפים בפניות, וכל מה שנצטרך יהיה לבחור את השוכר הכי מתאים… אך המציאות טפחה על פנינו – במקום מבול של שיחות, קיבלנו טפטוף דליל. שבוע ועוד שבוע, וכלום לא מתקדם…
הפער בין הציפיות למציאות יצר אצלי חרדה מאוד לא אופיינית. ואחרי שהמצב נמשך קצת זמן, וחוזה שכמעט סגרנו נפל ברגע האחרון, מצאתי את עצמי במעגל של מחשבות טורדניות: "מה עוד אפשר לעשות? איפה טעינו? אולי המחיר גבוה מדי?" הלחץ הכלכלי רק הגביר את התחושות הללו.
ניסיתי כל טכניקה אפשרית להרגעה: תפילות, תרגילי נשימה, שיעורי תורה מחזקים. אבל למרות כל המאמצים, השקט הפנימי נותר חמקמק.
ואז, בשבת אחת, חוויתי רגע של הארה. זה היה באמצע קבלת שבת, וברגע אחד כאילו מסך הוסר מעיניי, והעולם נגלה לי בבהירות חדשה. זאת לא הייתה תובנה שכלית אל חוויה מנטלית עמוקה שהותירה אותי עם תחושה של התעלות, של חיבור למשהו גדול יותר. הרגשתי שאני מסתכל על עולם שכל הפרטים שלו מרכיבים אחדות אחת מושלמת. ופתאום הכל היה טוב.
הרגע הזה גרם לי להרהר על טבעה של התודעה האנושית. נדמה לי שיש לנו שתי רמות של הכרה:
1. "המוח הארצי": זה החלק שעסוק בהישרדות יומיומית, בדאגות ובפחדים. הוא רואה את העולם דרך עדשה צרה של "אני" ו"שלי". זה המוח שאומר לנו שהכול תלוי בנו, ושכל כישלון הוא באשמתנו.
2. "המרחב האלוקי": זוהי רמת תודעה גבוהה יותר, מקום של בהירות ושלווה המלא בתודעה אחדותית. כשאנחנו מצליחים להתחבר אליו, הכול נראה אחרת. הדאגות היומיומיות מאבדות מעוצמתן, ואנחנו מסוגלים לראות את התמונה הגדולה.
כמו שכתב הרב קוק: "הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים – יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה. הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה…"
שתי רמות התודעה האלה קיימות אצלנו בעת ובעונה אחת. זה כמו מתג שאנחנו יכולים להדליק או לכבות. הבעיה היא שלא תמיד אנחנו יודעים איך לשלוט על המתג הזה…
פרשת ואתחנן מספקת לנו תובנות עמוקות על המצב התודעתי הזה. הפסוק אומר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד', לה). זו לא רק הצהרה תיאולוגית, אלא הזמנה לחוויה תודעתית מרוממת.
הרמב"ם מרחיב על כך: "אלוה זה אחד הוא ואינו שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם". ההבנה הזו, שאין שום מציאות מלבד ה', היא המפתח ליציאה מהחרדות והפחדים של העולם הזה.
פסוק נוסף בפרשה מחדד את הרעיון: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד', לט). הדגש כאן הוא על "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" – לא מספיק לדעת את זה באופן אינטלקטואלי, צריך להפנים את זה עמוק בלב.
כשאנחנו מצליחים להשיב אל לבבנו את ההכרה ש"אין עוד מלבדו", אנחנו למעשה מעבירים את עצמנו למרחב האלוקי.
אז איך מיישמים את זה בחיי היומיום? איך מצליחים להישאר במרחב האלוקי גם כשהחיים מאתגרים אותנו?
זה באמת מאתגר…
בסופו של דבר, המסע אל המרחב האלוקי הוא מסע של חיים שלמים. מסע שמצריך מודעות, והרבה לימוד, ותרגול יומיומי. אצלי למשל יש תכנים מסוימים כמו תורת החסידות, שמרימים אותי עם הראש מעל המים ולהשקיף קצת מלמעלה על כל ה"עסק" הזה של החיים. יש עליות ומורדות, רגעים של חיבור עמוק ורגעים של ניתוק. אבל עצם ההכרה בקיומו של מרחב כזה, והשאיפה להגיע אליו, כבר משנה את חיינו.
ואולי, בסופו של דבר, זו המשמעות האמיתית של המילים "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – לשאוף בכל רגע להתחבר למרחב האלוקי, ולחיות מתוך ההכרה העמוקה שאין עוד מלבדו.
שבת שלום,
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצה שלי
