בתיה בירד עמדה ליד מיטתו של בעלה גרשון בבית החולים. היה זה שבת בבוקר, והיא לא ישנה כל הלילה. יום קודם, ביום הולדתו הארבעים, הם הגיעו למלון בתל אביב לחגוג. הכל היה מושלם – נוף ים, שמפניה, אושר. ואז גרשון ירד לשחות, הוא היה שחיין מעולה ומציל מוסמך. אבל אבן קטנה בגל פגעה בעורפו, והוא נמשה מהים חסר רוח חיים.
עכשיו היא עמדה שם, מותשת לחלוטין, ליד בעלה שהיה במצב קשה מאוד. היא ידעה שאם הוא ישרוד, יידרש תהליך ארוך ומתיש של שיקום, ולא ידעה איזה בעל תקבל בסופו. רגע אחד היא קמה, מוכנה לוותר. ואז נחשול של אנרגיה שטף אותה, והיא רצה חזרה למיטה וצעקה: "לא! אני רוצה להישאר בתיה בירד! לא אכפת לי מה זה ידרוש. אני פשוט רוצה שתהיה כאן לצדי!"
היא כתבה אחר כך: "דמיינתי את גרשון לצדי ליד שולחן השבת. ראיתי אותו בכיסא גלגלים, מזיל ריר, כשאני אומרת בגאווה את הקידוש. וכל כך שמחתי. קיבלתי את המתנה הנפלאה הזאת מלמעלה – מתנה של אהבה חסרת תנאים… כל מה שרציתי היה את נוכחותה של נשמתו, שהוא רק יהיה שם. זה כל מה שהייתי צריכה כדי להיות מאושרת."
לצערנו, גרשון לא שרד. אבל בתיה קיבלה משהו שהיא מעולם לא חלמה עליו – יכולת לאהוב ללא תנאים. המשבר הנורא ביותר בחייה היה גם הרגע שבו קיבלה את המתנה הרוחנית הגדולה ביותר. כאב עז ולידה עמוקה, בו זמנית. (כעבור זמן היא גם גילתה על חייו הסודיים של גרשון שאותם הסתיר ממנה ומהעולם כולו – כדאי לקרוא).
בפרשת השבוע, ה' מוביל את עם ישראל דרך המדבר במקום לקחת אותם בדרך הקצרה לארץ ישראל.
"וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא… וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף".
למה להאריך, למה לא ללכת מיד אל הארץ המובטחת?
חכמינו במדרש (מכילתא) נחלקו.
רבי אליעזר רואה את המדבר כמקום של ייסורים מטהרים:
דרך – כדי ליגען. מדבר – כדי לצרפן, כמו מתכת באש. ים סוף – כדי לנסותן.
המדבר אצל רבי אליעזר הוא בחינה קשה. ה' בוחן את עם ישראל – "הילך בתורתי אם לא?" כאשר הקושי עצמו הוא המטרה.
רבי יהושע לעומתו רואה את אותו מדבר כמקום של מתנות:
דרך – כדי ליתן להם תורה. מדבר – כדי להאכילן מן. ים סוף – לעשות להן נסים וגבורות.
היציאה למדבר אצל רבי יהושע היא הזדמנות לצאת מהשגרה כדי לקבל מתנות שמיימיות – תורה, מן, ניסים. הקושי הוא רק התפאורה; המתנה היא התוכן.
מה שמעניין הוא ששני החכמים מביאים את אותם הפסוקים! שניהם מסתכלים על אותה מציאות, אותו מדבר, אותו ים סוף – אבל כל אחד מהם קורא אותה בדרך שונה לחלוטין.
אז האם המדבר הוא ייסורים או מתנה? בחינה או הזדמנות?
התשובה היא כמובן: שניהם ביחד. כמו החתול של שרדינגר, תלוי איך מסתכלים על זה.
וזה מה שבתיה בירד הבינה באותו רגע בבית החולים. היא לא בחרה בין "סבל" ובין "מתנה". שניהם היו נכונים עבורה באותו זמן.
הכאב היה אמיתי, הייאוש, העייפות והפחד. אבל דרך הכאב הזה, דווקא בתוך המשבר, נולדה בה יכולת חדשה לאהבה ללא תנאים. לא "למרות" הכאב, אלא דרכו.
היא כתבה: "יש בנו שני חלקים: הנשמה שיודעת שהכל לטובה, והגוף שיש לו רגשות של תסכול, אובדן, צער, כעס. שניהם ממשיים. אנחנו לא רובוטים שמתפקדים רק על תובנות שכליות, ואנחנו לא גופים שמתפקדים רק לפי מה שאנחנו מרגישים. אנחנו שניהם."
המילה משבר במקרא נושאת שני פירושים: האחד – כיסא יולדת, שהוא הזדמנות ללידה חדש אך גם סכנת חיים ליולדת ולתינוק. השני הוא גל שמתנפץ ונשבר אל החוף. גם כאן יש סכנה גדולה, לצד כוח טבעי חזק שיכול לשאת את האוניות ליעדן.
המדבר של עם ישראל לא היה רק ייסורים ולא רק מתנה, הוא כלל את שניהם באותו זמן. וכך כל משבר אמיתי שאנו עוברים.
השאלה היא, האם אנחנו מסוגלים להכיל את שני הפנים הללו ביחד? את המקום הקשה והמעייף, שמתוכו נולד משהו חדש.
דווקא משם, דווקא עכשיו.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת
