אנחנו מתחילים את השנה ה-11 של סוכרייה לשבת (!)
וזו הזדמנות להודות לכל מי שכאן איתי במסע הזה, וגם לבקש שאם אתם אוהבים את מה שנשלח פה, אשמח שתעבירו את המסרים לעוד אנשים.
השנה החלטתי להתמקד בנושא שמאוד מדבר אליי – הכרת הטוב ועין טובה.
אני חושב שזה מסר שחשוב לחזור עליו שוב ושוב עד שייכנס פנימה, במיוחד אחרי שנה כל כך מיוחדת אך גם מאתגרת.
את המילים הבאות אמר עומר שם טוב, שחזר מ-505 ימים בשבי בעזה:
"אם אתה רוצה להגיע לרמת אמונה גבוהה, אני חושב שהדרך הכי טובה זו הודיה. להיות בהודיה על כל דבר שמגיע. לא משנה מה ואיך ומתי. כשאתה אומר תודה וברוך השם על כל דבר, בסוף… ה' יהיה איתך."
אחרי 505 ימים במנהרות החמאס, במחשכים, בבדידות, בפחד. מתוכם 50 יום במה שהוגדר כ'צינוק'.
ובמקום לצאת משם מלא מרירות וכעס, הוא יוצא עם מסר של הודיה.
איך זה אפשרי? איך אדם שעבר גיהינום כזה יכול לדבר על הודיה?
אני חושב שהתשובה נמצאת בפרשת בראשית, בסיפור הבריאה ובחטא הראשון של האדם.
בואו נחזור לגן עדן. הקב"ה ברא עולם שלם, נתן לאדם הראשון גן מושלם, מלא בעצים נפלאים ופירות טעימים.
הוא ציווה עליו רק מצווה אחת – "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ".
מתוך כל הגן וכל הטוב, רק דבר אחד היה אסור.
אבל אז הנחש מגיע, מפתה, וחווה נוטלת מהפרי ונותנת גם לאדם.
כשהקב"ה שאל את אדם למה הוא עשה את זה, מה הייתה התשובה שלו?
"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל!"
רש"י מדייק במילים האלה, ומפרש: "כאן כפר בטובה".
רק רגע. הקב"ה נתן לך אישה, חברה, שותפה לחיים – ובמקום להגיד תודה ולקחת אחריות על מה שעשיתם, אתה בא בתלונות? "אתה אשם! אתה נתת לי אותה, היא זו שגרמה לי לחטוא! אם לא היית בורא אותה, כל זה לא היה קורה!"
והאמת שזה לא רק אדם הראשון. כשאתה חי בכפיות טובה, אתה רואה רק את מה שאין לך. את מה שחסר. הכל הופך מובן מאליו, והטובה הגדולה ביותר נעשית לא מספיק טובה.
אולי גם אתם מכירים את החמוצים האלה שלא משנה כמה יקבלו, לא משנה איזה בשורות טובות ישמעו, תמיד יהיה להם משהו ביקורתי, איזו הערה עוקצנית, התמקדות בפרט חסר. אף פעם לא יגידו 'איזה יופי!'
הצד השני הוא עין טובה.
כשאתה מסתכל על החיים דרך עדשה כזו, אתה רואה את מה שיש לך. אתה שמח, מרוצה, מלא הודיה על כל דבר קטן.
יש לך כרית? לשבויים בעזה לא הייתה, זה לא מובן מאליו. יש לך רגליים, שיניים, ידיים? מים חמים במקלחת, קפה בבוקר, הורים, אחים, ילדים, עבודה?
החיים מלאי תקוה, ויש בשביל מה לקום בבוקר.
למעשה, הודיה היא לא תגובה למצב טוב, שאם טוב לנו מודים ואם לא – לא;
הודיה היא בחירה בדרך חיים.
בחירה לראות את הטוב גם כשהמצב נורא. בחירה להגיד "תודה" גם כשאתה במנהרות החמאס.
אז מה עושים עם זה?
מְתַרְגְּלִים.
כל ערב לפני השינה אומרים שלושה דברים שאתה אסיר תודה עליהם. "תודה שיש לי כרית", "תודה שאני נושם", "תודה על הקפה ששתיתי".
כל בוקר, כשמתחילים את היום, אומרים "מודה אני לפניך וכו'", נוסח קצר שמתחיל את היום עם תפילת הודיה.
לאורך היום, כשמשהו מעצבן אותך, כשמשהו לא הולך כמו שתכננת, עוצרים לרגע ושואלים: "מה הטוב שיש כאן? על מה אני בכל זאת יכול להודות?"
זה לא קל. זה נוגד את הטבע האנושי שלנו שתמיד רוצה יותר, תמיד מחפש את החסר.
יש מחכמינו שאומרים שאולי אם אדם הראשון לא היה כופר בטובה, ה' היה סולח והיינו נשארים בגן עדן.
זה התיקון שאנחנו יכולים לעשות לחטא אדם הראשון – ומי שחי כך, בוודאי נמצא בגן עדן.
שבת שלום, ושנה של הודיה והכרת הטוב לכולנו.
דרור יהב
שתפו עם אנשים שאתם אוהבים, והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של סוכרייה לשבת
