והנה אנחנו כאן שוב, מתחילים את המחזור העשירי (!) של "סוכרייה לשבת"… כמו תמיד, אנחנו חוזרים לבראשית – הפרשה המסתורית והעמוקה ביותר בתורה. השנה נתבונן בה מזווית מפתיעה, שאולי תשנה את האופן שבו אנחנו מבינים לא רק את סיפור הבריאה, אלא גם את עצמנו.
הסיפור מוכר: התורה מספרת לנו על בריאת העולם בששה ימים. ביום השישי נברא האדם, והוא הושם בגן עדן. שם, בגן המושלם, הוא חי בהרמוניה עם הטבע, עד שאכל מעץ הדעת טוב ורע – ואז הכל השתנה. פתאום הוא ראה שהוא ערום, התבייש, והוסתר מפני אלוהים. בסופו של דבר, הוא גורש מגן העדן.
התורה, בחכמתה האינסופית, משתמשת בסיפורים כדי להעביר לנו מסרים עמוקים על החיים. וסיפור גן עדן הוא המשל העמוק מכולם – על לידת התודעה האנושית.
מה שמעניין הוא שדווקא המדע המודרני – תורת הקוונטים – מציע תובנות דומות להפליא. המאמר המפורסם "Is the Moon There When Nobody Looks?" מצביע על כך שהמציאות עצמה תלויה בתודעה המתבוננת בה. בניגוד לאיינשטיין, שסירב לקבל את הרעיון הזה, יותר ויותר פיזיקאים מודרניים מבינים שהתודעה האנושית היא לא סתם צופה פסיבית במציאות – היא חלק בלתי נפרד ממנה.
רובנו חושבים על תודעה כדבר מובן מאליו. אנחנו מתבוננים בעולם, חושבים על עצמנו, מתכננים את העתיד. אבל האם תמיד היינו כאלה? כדי להבין את המהפכה העצומה שמתוארת בפרשת בראשית, צריך קודם להבין איך נראו החיים לפני שהתפתחה התודעה העצמית המלאה.
דמיינו לרגע את העולם מנקודת מבטו של בעל חיים או אדם קדום מאוד. אתם חיים לגמרי בהווה. אין "אני" שמתבונן על העולם – אתם והעולם דבר אחד. כמו שהציפור לא חושבת על עצמה כשהיא עפה, והאריה לא מהרהר במשמעות הציד שלו, כך גם האדם הקדום חי בתוך הטבע כחלק בלתי נפרד ממנו. זה בדיוק מה שהתורה מתארת במילים "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" – מצב שבו אין הפרדה בין הצופה לנצפה, בין האדם לעולם.
זה היה גן עדן אמיתי – חיים של תמימות מושלמת, בלי דאגות לעבר או לעתיד, בלי שאלות על משמעות או מוסר. האדם היה כמו כל בעלי החיים – ערום ולא מתבושש. כי בושה מגיעה רק כשיש "אני" שמודע לעצמו ולאיך אחרים רואים אותו.
ואז קרה משהו מדהים. בשלב מסוים, כנראה לפני כ-6,000 שנה, התודעה האנושית הפציעה. פתאום האדם התחיל להתבונן על עצמו מבחוץ. הוא גילה שיש לו "אני" – ישות נפרדת שיכולה לחשוב על עצמה, לתכנן, לדמיין, להבין שהיא קיימת.
זה בדיוק מה שמסמלת האכילה מעץ הדעת. פתאום האדם וחווה "יודעים" – לא סתם ידע טכני, אלא ידיעה עצמית. הם מבינים שהם ערומים כי לראשונה הם רואים את עצמם "מבחוץ". הם מבינים שיש "אני" שנפרד מהעולם, שיש להם בחירה, שיש טוב ורע.
וברגע הזה מגיעה השאלה האלוקית "איכה" – איפה אתה? זו לא שאלה על מיקום פיזי. זו השאלה הראשונה שהתודעה העצמית שואלת את עצמה: עכשיו כשאתה מבין שאתה קיים, איפה אתה עומד ביחס לעולם? מה התפקיד שלך? מה המשמעות של הקיום שלך?
יובל נוח הררי כתב על המהפכה הקוגניטיבית שהתרחשה לפני כ-70,000 שנה, כשהומו סאפיינס פיתח את היכולת לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות. אבל אולי המהפכה האמיתית, זו שהפכה אותנו ליצורים מוסריים ורוחניים, התרחשה הרבה יותר מאוחר? לפני כ-6,000 שנה התרחשה בריאה בלתי רגילה – האנושות התעוררה באמת לתודעה עצמית מלאה.
הגירוש מגן עדן לא היה עונש, אלא תוצאה הכרחית של התפתחות התודעה. ברגע שאנחנו מודעים לעצמנו, אי אפשר לחזור למצב של תמימות מושלמת. אבל במקום זה קיבלנו משהו הרבה יותר יקר – את היכולת ליצור משמעות, לבחור בטוב, להיות שותפים במעשה בראשית.
ומה זה אומר לנו היום? זה אומר שכל אחד מאיתנו חווה את אותו סיפור בראשית בחייו. כל בוקר אנחנו מתעוררים ובוראים מחדש את העולם שלנו דרך התודעה שלנו. כל החלטה שאנחנו מקבלים, כל תובנה חדשה, כל רגע של מודעות – הוא מעשה של בריאה, שותפות שלנו עם ה' בעיצוב העולם.
שבת שלום,
דרור יהב
ישר כח ותמשיך עוד ועוד לרענן אותנו