אפרים הוא נהג של משאית מלט. בכל יום הוא יוצא מוקדם בבוקר לעבודה, חוזר לפנות ערב ומחנה אותה מול ביתו, במקום המסומן במיוחד עבור המשאית.
ערב אחד הגיע אפרים מהעבודה וראה רכב אחר חונה בחניה הקבועה שלו. "נהג חצוף! הוא לא רואה שהחניה כאן מסומנת עבור המשאית שלי?!", אבל משחלפו כמה דקות ואיש לא הופיע, אפרים כבר ממש כעס. "אני אראה לו מה זה! אם הוא כל כך רוצה לחנות כאן, אני אעזור לו…".
הוא החנה את המשאית בסמוך למכונית שתפסה את החניה, הפנה את משפך הבטון אל חלונה הפתוח ולחץ על כפתור. מלט נשפך מהמשאית אל תוך הרכב, מילא אותו עד לגובה המושבים וצבע הכול באפור מט. רק אחרי שהרכב התמלא בשכבה עבה, אפרים חייך לעצמו וכיבה את המשאית.
שמח וטוב לב נכנס לביתו, וכשפתח את הדלת שמע צעקה: "מזל טוב!". הוא הופתע לגלות סביבו בני משפחה וחברים שערכו לו מסיבת הפתעה ובאו לחגוג את יום הולדתו. אפרים התרגש מאוד, ואשתו ניגשה אליו ואמרה לו: "אפרים, קנינו לך מתנה". היא לקחה אותו למרפסת ואמרה: "אתה רואה את הרכב הקטן הזה שם?", הצביעה לכיוון המכונית שעמדה בחניה, "תתחדש!".
בהלכה נקבע שפרשת במדבר נקראת תמיד בסמוך לשבועות, כאילו יש איזה עניין שלא ניכנס לחג מתן תורה לפני שעברנו בה. מה יש בה שכל כך חשוב שנדע?
אולי זו המילה הראשונה שלה: *במדבר.* המדבר הוא מקום יפה ומרשים, אבל שומם. שטח הפקר שלא שייך לאף אחד. אי אפשר להכריז על חתיכת מדבר שהיא שייכת לך; המדבר שייך לכולם. מי שגר במדבר הוא נווד, לא בעל בית.
מי שרוצה לקבל את התורה, את החיבור העוצמתי לבורא עולם, את החיים המלאים בטחון ואמונה, צריך לחיות בהרגשה *שהוא לא בעל הבית.*
אנחנו כל כך מנסים לנהל את העולם, לכופף אותו שיפעל לפי רצוננו, ומסרבים לקבל עובדה פשוטה זו – שאנחנו כאן בעצם רק אורחים.
המסר הוא שצריך לעבור את החיים עם מילה שנשמעת לא כל כך פופולרית – בהכנעה. אבל לזכור שגם כשאני מוותר – לבן/בת הזוג, לילדים, למי שעקף אותי בתור, לסוחר ששינה את המחיר פתאום, זה אף פעם לא לאדם שמולי, אלא הכנעה לפני בורא עולם. לא לקחת בכוח שום דבר, לא להתנהג בכוחנות. מה שלא שלך, לא מגיע לך. ומה ששלך – מגיע עד אליך.
זה התנאי לקבלת התורה: שנהיה מהנעלבין ואינם עולבים, שעושים רצונו כרצוננו, שמבינים שהכול ממנו יתברך.
חבל שאפרים לא הבין. הייתה יכולה להיות לו אחלה מכונית…
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שקטה של סוכרייה לשבת!
