בקיץ 1944 נפטר אביו של מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ'. לכן באותה שנה שימש הרבי כנהוג כחזן במניין עם תלמידי ישיבת חב"ד. פעם אחת התלמידים לא הגיעו בזמן, והתפילה התעכבה בחמש דקות. כשהדבר הגיע לאוזני חותנו של הרבי, הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון), דבריו היו חדים כתער: "אצל החתן שלי כל דקה שווה לשנה, וחמש דקות – זה חמש שנים! האומנם אתם רוצים לגזול חמש שנים מחייו?"
עד כדי כך היה הזמן חשוב אצלו…
לאחר שכבר התמנה כאדמו"ר, יצא הרבי לבקר שנה אחת במחנה קיץ של בני קהילתו. אולם בשנה הבאה הוא דחה את ההצעה לבקר שם, בטענה שהוא עדיין לא השלים את הזמן שהחסיר בשנה שעברה…
הנה אדם שכל שעה, כל דקה הייתה חשובה לו. השאלה היא: איך מגיעים למודעות כזו? איך חיים עם התחושה שכל רגע חשוב?
פרשת בוא מביאה את המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם – קידוש החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה". לפיה בית הדין קובע על פי עדים מתי מתחיל החודש, וכתוצאה מכך – מתי מגיע החג, ואיך מתקדשת השנה. זו מצווה שנותנת לעם ישראל שליטה על הזמן עצמו.
מעניין, למה דווקא זו נבחרה להיות המצווה הראשונה? לא ברית מילה, לא שבת, לא כיבוד הורים, אפילו לא "ואהבת לרעך כמוך".
ובכן, עם ישראל היה עם של עבדים. ומה שמאפיין עבד יותר מכל דבר אחר הוא שאין לו סמכות על הזמן שלו. מישהו אחר מחליט מתי הוא קם, מתי הוא הולך לעבודה, מתי הוא אוכל, מתי הוא ישן. וכשאדם מתרגל לחיות כך, הוא נעשה פסיבי ומגיב.
אפשר לשחרר את עם ישראל פיזית – לפתוח את השלשלאות, להוציא אותם ממצרים – אבל הם עדיין יישארו עבדים מבחינה מנטלית, ועדיין יחיו עם הלך רוח של מישהו שהכול "קורה לו".
לכן המצווה הראשונה אומרת: קחו אחריות על הזמן שלכם! מעכשיו, אף אחד לא קובע לכם מה תעשו עם השעות והדקות שלכם.
אתם בוחרים, אתם מחליטים, הזמן שלכם הוא שלכם. ולכן קידוש החודש הוא לא רק מצווה טכנית בלוח השנה – אלא הצהרת עצמאות רוחנית.
אז מה עושים עם זה?
בואו נודה על האמת, רובנו לא חיים ככה. אנחנו חיים בצורה שבה הזמן פשוט "קורה". הבוקר עובר, השבוע נעלם, ופתאום עברה שנה. אנחנו יודעים שאנחנו מבזבזים זמן מול המסכים, אנחנו יודעים שיש דברים חשובים יותר שהיינו שמחים לעשות. אולי היינו רוצים למצוא זמן לקרוא ספר, לבקר את סבתא, להתחיל לצייר. אבל איכשהו הזמן חולף, והדברים החשובים ממשיכים להידחות.
השאלה היא לא "למה זה קורה". כולנו יודעים למה. השאלה היא: איך הופכים מאדם שהזמן 'קורה' לו, לאדם שבאמת 'עושה' את הזמן שלו?
יש הרבה דברים שיכולים לעזור. אני רוצה להזכיר רק אחד, ואולי החשוב ביותר.
השינוי התודעתי.
לפתוח את היום בבחירה, לא בתגובה.
כשאני מתחיל את היום בתגובה, אני עבד לכל מי שרוצה ממני משהו – הודעות, מיילים, פושים, טלפונים, חדשות. במקום זה – על הבוקר, עוד לפני שפותחים את הטלפון, לפני שמתחילים את היום – כדאי לשאול את עצמי: מה אני רוצה לעשות היום? מה חשוב לי? ולהתחיל מזה.
ההבדל בין אדם רגיל לאדם גדול הוא לא כמה הוא יודע או כמה הוא השיג. ההבדל הוא בתפיסת הזמן. אדם רגיל חושב שיש לו זמן – הוא דוחה, הוא ממתין, הוא אומר "עוד מעט". אדם גדול יודע שאין זמן, שהרגע הזה הוא המתנה היחידה שיש לו, ולכן הוא לא מבזבז אותו.
החודש הזה לכם, היום הזה לכם, הרגע הזה לכם. לא לפרעה, לא לאלגוריתם, לא לבוסית – לכם.
ואתם יודעים מה הדבר הכי יפה?
כשאנחנו לוקחים אחריות על הזמן, פתאום מתגלה משהו מדהים – שיש לנו יותר זמן ממה שחשבנו, שהחיים שלנו יכולים להיות שלנו באמת, ולא סתם משהו שעובר.
אל נהי עבדים לזמן – נהי אדוניו.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת
לספר החדש – "אל תראה אותי ככה"
