מסופר על האחים הצדיקים רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק שמצאו את עצמם יום אחד מושלכים לבית הכלא העירוני, על לא עוול בכפם. השניים ישבו בתא מצחין, במצוקה נוראה, יחד עם חבורת פושעים מפחידה למראה. אך הדבר הנורא ביותר היה, שבאמצע התא הניחו הסוהרים דלי של שירותים…
בגלל הצחנה ששררה בתא האחים לא יכלו ללמוד תורה ולהתפלל ונכנסו לייאוש. כשהגיע זמן תפילת מנחה אחד האחים החל לבכות, ואחיו ניסה לנחם אותו: "דע לך, שהסיבה שאנחנו לא יכולים להתפלל היא כי כך ציווה הקב"ה – שלא נתפלל בריח כזה. ואם כך, אנחנו בעצם מקיימים מצווה… אז מה לך להתעצב? יש לנו סיבה טובה לשמוח ולרקוד!"
וכך יצאו שני האחים במחול באמצע בית הכלא…
הסוהר הרוסי התעצבן, למה היהודים שמחים? שותפיהם הגויים לתא לא ידעו לענות, שהרי לא הייתה שום סיבה נראית לעין לשמחה הפורצת הזו. הם רק הצביעו על הדלי.
זמרת החסידים וקולות הריקודים הגיעו למנהל בית הכלא, והוא הורה להוציא משם את הדלי תיכף ומיד. הריקודים נפסקו בבת אחת, והאחים החלו להתפלל תפילת מנחה…
"מי שלא ראה את שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו", כך אומר התלמוד. ומה הייתה שמחה זו?
"החליל מכה, ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו. ומי שיודע בפה – בפה. ורוקדין ומספקין [מוחאים כפיים] ומטפחין ומפזזין ומכרכרין, כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שירות ותושבחות" (רמב"ם). חגיגה גדולה, אך למה?
כל השנה היו נוהגים לנסך יין על גבי המזבח, ובזמן המיוחד הזה היו הלוויים שרים את שיריהם המופלאים. אולם בחג הסוכות היה טקס אחר – שיירה גדולה הייתה יוצאת למעיין על יד ירושלים, שואבת משם מים בכלים של זהב ומביאה אותם לבית המקדש כדי לנסך אותם על המזבח.
ועדיין לא ברור – ממה אם כן השמחה הגדולה? דווקא על היין נאמר "יין ישמח לבב אנוש", ואילו המים הם משקה רגיל ויומיומי. ליין יש טעם טוב, הוא סמל של מותרות ויין משובח יכול לעלות הון עתק. ואילו המים זורמים בברז הביתי, חסרי טעם, וכל עניינם הוא להרוות. לכאורה היה הרבה יותר הגיוני לשמוח יותר בזמן ניסוך היין.
בתורת החסידות מוסבר שהיין, שטבעו לשמח, מביא גם שמחה מוגבלת – כזו שתלויה במידה שהיין יכול לגרום. לעומת זאת המים, שאין טבעם לשמח, מבטאים שמחה אלוקית אינסופית שאינה תלויה בטעם או בכל דבר חיצוני, ולכן גם אין לה גבול ומידה.
לעצם העניין, אפשר לומר שיש שני סוגים של שמחה: שמחה התלויה בדבר, שיש לה סיבה נראית לעין והיא נוצרת בגלל דבר-מה; ושמחה שאינה תלויה בדבר, שמתקיימת מסיבה עצמית (קבועה), רק מעצם המצווה ומכך שיש לנו הזכות למלא את רצון הבורא. זו שמחה מהסוג שחוו רבי זושא ורבי אלימלך בתא המאסר.
על חג הסוכות נאמר "ושמחת בחגך", והוא נקרא "זמן שמחתנו". דווקא בחג שבו יוצאים החוצה מהמזגן אל האוויר הפתוח, עם הזבובים והיתושים, עם השמש הקופחת ולעיתים גם גשם או אוויר קר בלילה, יש הכי הרבה שמחה. כי זוהי שמחה על עצם הקשר שלנו עם הקב"ה.
השמחה שהייתה כל השנה במקדש הייתה שמחה "על היין", כלומר כזו התלויה בדבר-מה. אבל שמחת בית השואבה מסמלת שמחה שהיא למעלה מטעם ודעת, שמחה שהיא הרבה למעלה מהשכל ומההיגיון האנושי, שמחה שאין לה שום "טעם". וזוהי השמחה הגדולה מכולן.
חג שמח ושבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת