סיפר רבי נחמן מברסלב:
מעשה בבן אחד שהלך מבית אביו, והיה במדינות אחרות ימים רבים.
כעבור זמן חזר הבן לבית אביו והתפאר שלמד שם אמנות גדולה: לבנות מנורה.
וציווה שיתאספו כל בעלי האמנות הזאת, והוא יראה להם עד כמה הוא מוכשר באותה אמנות.
וכך עשה אביו, וקיבץ את כל בעלי האמנות הזאת שיראו את גדולת בנו, את כל מה שלמד כששהה בארצות זרות.
והבן הוציא מנורה אחת שבנה, אך היא לא מצאה חן בעיני אף אחד מהם.
אביו הלך אליהם, וביקש שיגידו לו את האמת. והשיבו לו שזו האמת, שמנורה זו אינה יפה.
והבן התפאר: "הלוא ראיתם חכמת אמנותי!", אך אביו אמר לו שלא כולם חשבו שהמנורה יפה.
השיב לו הבן: "אדרבה! דווקא בזה הראיתי את גדולתי, כי הראיתי לכולם את חסרונם. דע לך שבמנורה זאת נמצאים החסרונות של כל אחד מבעלי האמנות הנמצאים כאן. הלוא תראה, אצל אחד חתיכה זו אינה יפה אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאוד; ואצל אחר, להפך – אדרבה, זאת החתיכה שאינה יפה אצל חברו יפה ונפלאה בעיניו, רק זאת החתיכה אינה יפה; וכן אצל כולם, מה שרע בעינֵי זה יפה בעינֵי חברו, ולהפך."
המשיך הבן ואמר: "בניתי מנורה זאת מחסרונות בלבד, להראות לכולם שאין להם שלמות ולכל אחד יש חיסרון. כי מה שיפה בעיני אחד הוא חיסרון בעיני חברו. אבל באמת אני יכול לעשות ללא חסרון."

הבן בנה מנורה מהחסרונות של כל האמנים, והם לא אהבו אותה… כי מי אוהב את החסרונות שלנו?
מסתבר שה' יתברך!
המפרשים התקשו בפירוש הפסוק הפותח את הפרשה: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות…"
רש"י למשל הסביר שהמילה "פקודי" מציינת ספירה, והמשמעות היא שמשה ערך מעין דו"ח של כל ההכנסות שקיבל למשכן.
אלא שמפרשים אחרים טענו שמילה זו אינה משמשת לספירת רכוש בשום מקום בתנ"ך.
בכמה מקומות המילה "פקודי" מתייחסת דווקא להעדר:
למשל, "ולא נפקד ממנו איש" – לא נחסר אף אחד, או "ויפקד מקום דוד", כלומר מקומו של דוד נותר ריק בסעודה שערך שאול.
אם כן, הביטוי "אלה פקודי המשכן" בא לציין לא את מה שיש במשכן, אלא דווקא את מה שאין בו… כלומר את החסרונות שלו.
מעניין, פרשיות המשכן דווקא נפתחו במילים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
וכולם נדרשו להביא למשכן את כל המתנות, התכונות הטובות והכשרונות שלנו.
והנה מתברר שאין בכך די: משכן אמיתי עושים דווקא מהחסרונות, מההכרה בהיותנו פגומים ובלתי מושלמים.
במקום לברוח מזה – ה' מבקש מאיתנו להכיר שזו המציאות האמיתית שלנו!
והאמת היא שאנחנו חסרים, שמצד עצמנו אין לנו כלום, אפילו לא את היכולת לקרוא את המילים האלה, אלמלא קיבלנו אותה במתנה…
ואם הגענו למסקנה ש"אני" עשיתי משהו בזכות עצמי, אין טעות גדולה מזו.
כך מלמד רבי נחמן בסיפור היפה שלו: המנורה הכי יפה היא זו שעשויה דווקא מהחסרונות שלנו.
כי רק מי שמוכן להודות שהוא חסר, הוא זה שזוכה לאור האלוקי באמת.
שנזכה לדעת שאנחנו… כלום!

שבת שלום
דרור יהב

אהבתם? הצטרפו לסוכרייה לשבת!

Print Friendly, PDF & Email