לפני חמש שנים, כשנרשמתי ללימודי הדוקטורט, העולם היה מקום אחר.
אף אחד לא הכיר את GPT, מי דמיין מלחמה ארוכה, והדבר הכי מלחיץ היה… חיסון שלישי. הרבה השתנה מאז, רק דבר אחד נשאר קבוע: המחקר ישב עליי כמשימה פתוחה. תמיד היה פרק שעוד לא נכתב או מקור שעוד לא נבדק, והערה של המנחה שמחכה שאטפל בה.
לכן כשסוף סוף שלחתי את הקובץ הסופי השבוע ההרגשה הייתה מדהימה, כאילו נגולה ממני אבן שסחבתי איתי חמש שנים.
האם זה היה שווה את הטרחה?
כשהתלבטתי אם ללכת על מסלול לדוקטורט, המנחה היקר שלי פרופ' אדם פרזיגר אמר לי משפט שגרם לי לחשוב: "אני לא יודע מה זה ייתן לך בחיים, אבל אני בטוח שזה יעשה אותך קצת יותר חכם". הוא לא הבטיח לי תואר או משרה, רק דיבר על הדרך.
בואו נדבר רגע על דרך.
בפרשת השבוע מתוארת בריאת העולם יום אחרי יום. ביום השלישי המים שמכסים הכל נקווים אל מקום אחד, היבשה נגלית, וה' פונה אל הארץ כדי שתתחיל להצמיח.
בין השאר הוא מבקש ממנה להוציא "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי". שימו לב שהמילה "פרי" מופיעה פעמיים. זה לא סתם עץ שעושה פרי, אלא עץ שהוא עצמו פרי.
אבל בפסוק הבא, כשהארץ מבצעת את הציווי, היא לא עושה בדיוק מה שנאמר לה: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ… וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי". העץ הפך לסתם עץ שמוציא פירות.
רש"י מסביר את הפער: הציווי היה "שֶׁיְּהֵא טַעַם הָעֵץ כְּטַעַם הַפְּרִי, וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן". ה' רצה שגם הגזע והענפים יהיו טעימים כמו התפוז עצמו, אבל הארץ הסתפקה בפרי. ולכן כשאדם הראשון נתקלל על חטאו, נתקללה גם האדמה על חטאה.
הרב קוק לקח את הרעיון הזה למקום עמוק מאוד.
העץ הוא הדרך, והפרי מסמל את המטרה. בתוכנית המקורית, שבה טעם העץ כטעם הפרי, הקב"ה רצה שכל צעד בדרך אל מטרה גדולה יהיה מתוק ומשמעותי כמו המטרה עצמה.
אבל כובד החיים והעייפות של הרוח גרמו לכך שרק את הפרי אנחנו מרגישים, והעצים שנושאים אותו, עם כל נחיצותם, "נתעבו ונתגשמו ואיבדו את טעמם".
אם כך זה כבר לא סיפור על עצים, זה סיפור עלינו. זה קורה כשהעבודה הופכת רק לאמצעי למשכורת, והלימוד לאמצעי לתעודה. הדרך כולה נעשית למשא.
ובכל זאת, הרב קוק מבטיח "שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי". טעם, חשוב להדגיש, אינו בהכרח הנאה או סיפוק מיידי. דרך יכולה להיות קשה, ועדיין יהיה בה טעם הפרי.
והנה אנחנו נכנסים לעידן שמציע את ההיפך הגמור. עוד מעט הבינה המלאכותית תכתוב מחקרים בעצמה, ואפשר יהיה לקבל פרי בלי שום עץ: ספר שלם ייכתב מעצמו. זה נשמע כמו תיקון לחטא הארץ, אבל זה בדיוק ההפך.
כי מה שאני לוקח מחמש השנים האלה הוא לא הקובץ ששלחתי, אלא מה שהכתיבה עשתה לי: היא לימדה אותי לחשוב, לסדר את הראש ולהוריד מחשבות אל השדה המעשי. את זה שום מכונה לא תעשה בשבילי.
בעולם שבו פירות מתחילים להגיע בלחיצת כפתור, העץ הוא הדבר היחיד שבאמת נשאר שלנו. הפרי האמיתי של הדוקטורט הוא לא התואר, אלא מי שנהייתי בדרך.
אז איך מחזירים לעץ את טעם הפרי? בפעם הבאה שהדרך מרגישה לכם כמו משא, בעבודה, עם הילדים או בלימוד, חפשו בה את הפרי. הוא לא מחכה לכם בסופה – הוא כבר גדל איתכם בתוכה.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
