פעם, כשאהבת מישהו והוא היה רחוק, כתבת לו מכתב. לא הודעה…
ישבת, בחרת כל מילה, לחצת את העט אל הנייר, ולפעמים אפילו טפטפת טיפת בושם על הדף. ובצד השני מישהו קיבל את המכתב, קרא אותו, ואז קרא אותו עוד פעם. וכשהיה רחוק מהבית, בצבא או בים, הוא קיפל אותו ושם אותו בכיס שמעל הלב, והוציא אותו כל כך הרבה פעמים עד שהדף נקרע בקפלים. כי בשבילו זה כבר לא היה נייר, זאת הייתה 'היא'.
זה הדבר המיוחד במכתב אהבה: המילים בו הן לא 'מידע'. האדם עצמו נמצא שם, בתוך הכתב, בלחץ של העט, באות שרעדה קצת. אתה לא קורא *על* האהבה שלו; אתה מחזיק אותה ביד. ולרגע, גם אם הוא במרחק אלפי קילומטרים, הוא ממש כאן.
חז"ל קוראים ליום שבו ניתנה התורה "יוֹם חֲתֻנָּתוֹ", יום החתונה. מתן תורה אינו חתימה על חוזה בין עובד למעסיק, הוא חתונה בין אוהבים. ומה מקבלים בחתונה כזאת? מה אנחנו קוראים בליל שבועות, בלילה שבו נשארים ערים ולומדים? לא ספר חוקים, אלא מכתב אהבה.
האמת, יש אנשים שעבורם זה לא מרגיש כך בכלל. התורה נתפסת אצלם כטקסט עתיק ותובעני, הלכות ומחלוקות, מה מותר ומה אסור. מכתב אהבה זה הדבר האחרון שעולה בדעתם.
אבל תורת החסידות אומרת שלא רק שזהו מכתב אהבה, אלא שמי שכתב אותו הכניס את עצמו לתוך המילים.
הקב"ה הוא אין סוף, "לית מחשבה תפיסא ביה", שום מחשבה אינה תופסת אותו כלל. אז כדי שנוכל בכל זאת להגיע אליו, הוא צמצם את רצונו ואת חכמתו, את עצמו ממש, לתוך אותיות פשוטות, בדיו שחור על קלף לבן.
כמו מים שיורדים מהמקום הכי גבוה למקום הכי נמוך, התורה ירדה ממקור שאי אפשר לתפוס עד שהתלבשה במילים שאנחנו מסוגלים לקרוא. ולכן "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", התורה והקב"ה הם דבר אחד ממש.
מי שלומד תורה הוא "כמחבק את המלך", ולא משנה בכמה לבושים המלך עטוף – גוף המלך נמצא בתוכם. האותיות הן הלבושים, ובתוכן נמצא הכותב עצמו.
וכמו בכל מכתב אהבה, לא צריך להיות חכם גדול כדי להרגיש את הכותב. ילד שמגמגם את האותיות, או אדם שקורא פסוק אחד בכוונה, כבר מחזיק את מי שכתב אותו.
זה הסוד של שבועות: לא קיבלנו רשימת הוראות, קיבלנו את הדרך היחידה בעולם להחזיק את מי שאי אפשר להחזיק.
אז אנא, אל תקראו את התורה כמו מדריך הפעלה. קראו אותה כמו מה שהיא: מכתב אהבה שנכתב אליכם, על ידי מי שטמן את עצמו בכל מילה. רק תפתחו, והוא שם.
חג שמח ושבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
