הבחור שהגיע משכונת המצוקה בלוד אל הקרב הגדול בתאילנד *** האי הטרופי הקסום שהתגלה ככלוב של זהב *** ומה עשה שוטר אחד באומן ששינה את כל הגישה? *** סיפורו של בחור ישראלי שהגשים את חלומו בין-לילה, וגילה שלא נשאר הרבה אחרי התהילה
חיוכו הרחב של איציק לוי (34) אינו מגלה את הסיפור שמסתתר מאחוריו. הוא נראה כמו עוד ברסלבר מצוי – פיאות ארוכות, כיפה גדולה ועיניים שמחות, אבל צריך זמן כדי לגולל את כל מה שראה החיוך הזה במהלך חייו. זה סיפור על בחור שהיה נחוש להצליח, הגיע לפיסגה – והבין שדבר לא מחכה לו שם. מתוך תפילות, השתוקקות והרבה אמונה, מצא את דרכו חזרה אל עם ישראל.
"גדלתי עם משפחתי בדירת חדר קטנה בלוד, בשכונה לא קלה. עד גיל 12 ישנו כולנו באותו חדר. הורי הם אנשים טובים ופשוטים – אבא עובד באל-על כאחראי על שינוע האוכל למטוסים, אמא סייעת בגן. לאבא, שגדל בעיר, היה חלום להוציא אותנו משם. יום אחד הוא קיבל בהפתעה סכום כסף ויכל להגשים את חלומו – מכר את הבית, לקח משכנתא וקנה דירה בשוהם.
"כשהיינו משחקים כדורגל בשכונה, תמיד נמשכתי אל בית הכנסת. הייתי הולך לשמוע את הסיפורים של הרב וביקשתי ממנו להניח תפילין, למרות שהייתי רק בן 11… אבל הרב לא אישר ואמר לי לחכות לבר מצווה.
"למרות השאיפות של אבא, המעבר לא היה פשוט. זו היתה עיר קטנה ללא תחבורה ציבורית וללא פעילויות לילדים, ואני התחברתי עם חברים שמשכו אותי לסביבה לא טובה. הסתבכתי עם בקטטות, חבורות רחוב ועוד מעשי קונדס. אבא מאוד הצטער וראה שהמעבר לא קידם אותי אלא להיפך, רק לוקח אותי אחורה. חזרתי לגור אצל סבתא בלוד, אבל גם זה לא עזר. בגיל 14 שלחו אותי לפנימייה צבאית במכמורת, וגם שם לא הסתדרתי, ובשוהם לא קיבלו אותי לתיכון. נשארתי תקופה ארוכה בבית, חסר מעש. הרגשתי שאני גורם צער להורים, ורוב הזמן הסתובבתי עם חבורות עד שעות מאוחרות.
פשוט הסתכלתי לשמיים
"יום אחד הלכתי עם אבא לים והסתכלתי על השמיים. פתאום היה לי רגע של הארה – חשבתי לעצמי, מה התכלית של החיים האלו? ברגע אחד ידעתי מה אני צריך לעשות. לא, עוד לא תורה ומצוות, הלוואי שזה היה כל כך קל.
"זמן קצר קודם לכן היינו בטיול משפחתי בתאילנד והמקום קסם לי, ובאותה תקופה ראיתי כתבה בעיתון על איגרוף תאילנדי. אני לא יודע להסביר מדוע זה משך אותי, וכשהסתכלתי על השמיים אמרתי לאבא שאם אני אלמד איגרוף תאילנדי ישתנו לי החיים. זו היתה הרגשה פנימית חזקה".
האגרוף התאילנדי התחיל כספורט של עשירים הקרובים למלך, לאחר מכן הפך לספורט צבאי ולבסוף לספורט לאומי. זוהי אמנות לחימה המכונה 'קרב שמונת האיברים': מותר להשתמש באגרופים, מרפקים, רגליים וברכיים. לכל מתחרה יש כפפות אגרוף ומגינים על האיברים החיוניים. "בתאילנד לומדים את הספורט הזה בבתי ספר, כמו שאצלנו משחקים כדורגל. בכל פינת רחוב אפשר למצוא זירת קרבות, אפילו בקניונים ובשווקים. רוב העניין הוא סביב ההימורים מי ינצח, ולמרות שזה לא חוקי כל הקהל מהמר…".
נשמע כמו ספורט מאוד אלים.
"התייעצתי על כך עם רבנים. הרב בזנסון למשל אמר לי שיש בזה משום צמצום של הגבורות. מצד אחד, משתמשים בגוף בעוצמה, ומצד שני יש חוקים וגבולות מאוד ברורים. זה מותר, זה אסור. למרות שהוא כולל קרבות, אתה לומד לעדן את הכוחות שלך. ומעבר לכך, זו במה של ספורט שבא להוציא ממך כוחות נפש דרך פעילות מתוקנת. כשפתחתי את המכון שאלתי על כך את הרב קנייבסקי. הוא שאל אם אני לומד תורה, עניתי שכן וקיבלתי ממנו 'בו'ה', ברכה והצלחה".
מצאתי מטרה בחיים
להפתעתו, אביו הסכים. "מצאנו חוג מתאים, ואחרי שראיתי תחרות בארץ אמרתי למאמן שאני רוצה גם להתחרות. רוב המתאמנים באים כדי לעשות ספורט וללמוד הגנה עצמית והוא קצת גיחך, 'אלה אנשים שמתאמנים מכיתה א', ואתה כבר בן 15 ורק עכשיו התחלת. לא תצליח להגיע לרמה שלהם'. אבל החלטתי ללכת על זה, ומצאנו מועדון תחרותי. באותו זמן עברתי ללמוד ביהוד, וימים שלמים נשארתי להתאמן אחרי שעות בית הספר. לפעמים הייתי חוזר מאוחר מאוד בלילה אחרי שהחלפתי כמה אוטובוסים, ולפעמים הייתי יורד מהאוטובוס ורץ את הדרך בשביל לשפר את הכושר. שם גם מצאתי חברים חדשים שהיו קשורים לתחום. החיים שלי באמת השתנו".
"מאותו רגע מצאתי מטרה בחיים, ובאמת השתניתי. גם בבית הספר, גם מול החברים הישנים ברחוב. כבר לא התרגשתי מהם, לא הושפעתי כמעט מהלחץ החברתי. הייתי כל כולי 'מכור' לנושא, ישנתי עם בגדי האימון, חיפשתי שידורים של קרבות בטלויזיה, שמרתי כתבות על מתאגרפים. למרות שהגעתי למכון חלש פיזית וללא ניסיון, מאוד רציתי להתחרות, והמאמן צירף אותי לקבוצה מקצוענית שמתאמנת כל יום. התחלתי להתחרות, הייתי 'נחמד' אבל לא יוצא דופן.
"יום אחד, מתאגרפים מהמועדון נסעו לאליפות העולם לחובבנים בתאילנד. בגלל שאבא עובד באל-על יכולתי לקבל כרטיס חינם. ביקשתי להתלוות והם הסכימו. התאמנתי איתם כאילו אני גם עומד להתחרות, ותוך כדי מחנה האימונים שערכנו כולם שכנעו את המאמן שאני גם צריך להתחרות. מכיוון שהתחרות כבר היתה סגורה, הצליחו לארגן לי קרב בבר שהיו בו הרבה שיכורים, מול מתחרה תאילנדי שהיה לו ניסיון ורקורד די טוב. בשבילי זו הפעם הראשונה בזירה, והמאמן פחד כי אבא אמר לו שחס ושלום אם יקרה לי משהו…
"הפעלנו לחץ, והוא התרצה בתנאי אחד – שהוא יהיה עם מגבת על הכתף. לפי החוקים, אם מאמן רואה שהמתאגרף שלו לא שווה כוחות, הוא יכול לזרוק את המגבת לזירה והקרב נעצר. זה אמנם נוק-אאוט טכני, אבל לפחות ישמור עלי. עליתי לקרב והרשמתי מעל המצופה, הפתעתי אפילו את עצמי. האמרגן התאילנדי לא האמין שזה הקרב הראשון שלי, ואז קרה דבר ששינה את חיי. הוא ראה שאני וחברי דני אוהבים את תאילנד, והציע לנו להישאר שם בתור מתאגרפים מקצוענים".
תפילה מול ארון הקודש
"הגענו לישראל עם מטרה ברורה – לחזור לתאילנד. עבדנו בכל מיני עבודות כדי לחסוך כסף, ראיתי כל היום קלטות של אגרוף, וזה הדבר היחיד שעניין אותי. דני סיים את הלימודים, אני עזבתי את בית הספר, ומכיוון שהצבא לא רצה לגייס אותי בגלל שטויות שעשיתי כנער, בגיל שבע עשרה וחצי נסענו. גרנו שם בדירת חדר, דואגים לעצמנו. נעזרנו בבית חב"ד והתארחנו בשבתות. לא נעים לומר אבל הייתי הולך לבית הכנסת גם בשביל להתפלל, אבל בעיקר בשביל הסעודה שאחרי. מה שמדהים הוא שכל התקופה הזו הייתי מתפלל לה' שאהיה מהלוחמים הטובים בעולם. אחרי התפילה הייתי ניגש לארון הקודש ומבקש שאגיע להתחרות באיצטדיונים הכי טובים בתאילנד, למרות שהייתי לא מוכר ובלי ניסיון.
בכלל, הקשר שלי עם חב"ד הוא מיוחד כבר מילדות. בגיל 6 הייתי אצל הרבי וקיבלתי ממנו דולר, ועד היום אני שומר את התמונה איתו. הנוכחות שלהם מאוד עזרה לי בתקופה בתאילנד. יום שישי אחד צמתי במגמה להוריד את המשקל לקראת תחרות. הלכנו בערב לבית חב"ד של הרב קנטור בבנגקוק, והוא הזמין אותי לרקוד איתם ב'לכה דודי'. אמרתי לו שיש לי קרב מחר ואני צריך לנוח, אז הוא אמר שזה עוזר להביא נוק אאוט. בקרב אכן נתתי נוק אאוט, כמו שהרב אמר…
"חיינו שם ברמת חיים נמוכה מאוד, ובשלב מסוים אפילו עברנו לגור בתוך מועדון אגרוף, כשאני ישן בלילה בתוך הזירה. התקלחנו ברחוב עם גיגית מים, כיבסנו בסבון כלים, אבל היה לנו טוב כי היינו ממוקדים. ראיתי באיזו פשטות חיים התאילנדים, כמה הם שמחים שיש להם עבודה, משפחה וספורט. רציתי להישאר שם לנצח, דיברתי שוטף את השפה וראיתי את עצמי מתחתן עם תאילנדית. יחד עם זאת, כל התקופה הזו הנחתי תפילין. לפני שנסעתי אבא ביקש 'את זה אל תעזוב', וכך היה לי עלון קטן עם תמונה של הרבי מלובביץ' ופסוקים, ואת זה לא עזבתי מהבר-מצווה. היו שם מתאגרפים מוסלמים מאיראן, עיראק, סודאן, אבל הסתדרנו מצוין. הם היו מתפללים את התפילות שלהם ואני הנחתי תפילין".
עם כל זה, החיים בתאילנד היו מאתגרים. "התאמנו הרבה, רצנו עשרה ק"מ כל בוקר עוד לפני עלות השחר. אחרי הריצה אימון של חצי שעה, אוכלים קצת, עוד אימון בצהרים, עוד ריצה אחר הצהרים, ואימון אינטנסיבי מאוד של ארבע שעות בערב.
"ואז התחיל לקרות דבר מדהים. אני נלחם בקרבות ורק מנצח – עוד קרב ועוד קרב. אני מגדיר את זה בתור סיעתא דשמיא. בעיני זה קשור מאוד לרצון החזק שהיה לי ולתפילות שלי. יום אחד הזמינו אותי לקרב על אליפות אצטדיון בתאילנד. הגיע אלי כתב של 'ידיעות אחרונות', שהחליט לעשות עלי כתבה גדולה. הוא ממש עקב אחרי וראה איך אני מתעורר, מה אני אוכל, איך נראה סדר היום שלי. בקרב האליפות ניצחתי בקרב מאוד צמוד, והתאילנדים טענו שזו היתה רמאות. הם דרשו קרב חוזר באיצטדיון ממשלתי רשמי – אותו אצטדיון שחלמתי עליו, שאליו מגיעים רק אלופי עולם… ואני אחרי עשרה קרבות פתאום מתחרה שם. הם דרשו שאהיה במשקל מסוים והייתי צריך לרדת במשקל בצורה אינטנסיבית. בבוקר הקרב הכניסו אותי לסאונה עם חליפה מיוחדת כדי שאאבד מספיק נוזלים ואעמוד בתנאי המשקל, אבל הגעתי לקרב די תשוש… בכל זאת ניצחתי בנוקאאוט, כי כבר למדתי את האסטרטגיה שלו בקרב הקודם".
קרב לעיני המלך
ברגע אחד הפך איציק לאלוף האיצטדיון הכי גדול ונחשב בתאילנד, תואר שהקנה לו פרסום ותהילה בכל הארץ. כתבות בעיתונים, תוכניות טלויזיה, "אפילו התארחתי אצל מני פאר ז"ל עם ח"כ דאז רובי ריבלין. זיהו אותי ברחוב, חברות גדולות רצו לתת לי חסות. זה היה מעל המצופה, אבל השפיע עלי רע מאוד. איבדתי את עצמי לגמרי. יום אחד אמרו לי שהתחרות הבאה תהיה מול מלך תאילנד. זה אומר פסטיבל ענק עם קרוב ל-200,000 איש, קרב שתמיד הייתי רואה בטלויזיה ופתאום אני הולך להתחרות בו. עוד ראיונות, עוד כתבות, ואני נכנסתי לאופוריה מטורפת. לא הבנתי מה קורה איתי. אמרתי לעצמי שאני חייב לנצח כי כבר נתנו לי חסות וגם פרסמו הרבה, אבל ברגע האמת הפסדתי בתחרות בנקודות".
ההפסד לא שבר אותו, אבל השפיע. "אחרי שהגעתי לשיא – התחילה ירידה, בעיקר בגלל הפרסום. כל הטעם שהיה באיגרוף יצא, שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן? הקסם של תאילנד התנפץ ופתאום ראיתי שהכל שקר, זה בכלל לא מה שאני רוצה בחיים. היתה לי קפיצת הדרך – תוך שנתיים הגעתי לצמרת, אבל אני מרגיש ריק. בשביל מה?
"הפסקתי להתחרות והתחלתי לחפש. מכיון שלא היתה לי עוד מטרה להיות אלוף העדפתי להשקיע בבילויים ולנדוד בעולם. גידלתי ראסטות ויום אחד מצאתי את עצמי באוסטרליה. לפני שנסעתי לשם נפגשתי עם חבר לא דתי, ראיתי על המיטה שלו את הספר 'בגן האמונה' של הרב שלום ארוש. התעניינתי מה זה והוא אמר 'עזוב, זה לא בשבילך'. התעקשתי והוא נתן לי אותו לטיסה. התחלתי לקרוא את הספר ולמרות שאני מניח תפילין כל יום, נפתח לי עולם חדש. הבנתי שיש דבר כזה 'השגחה פרטית', והתחלתי לדבר עם ה'. ראיתי שהרבה דברים שקרו לי היו בזכות התפילות והתחלתי ממש לייקר את זה. זה פתח לי פתח להבין שהיהדות היא דבר טוב ונפלא! אבל הייתי רחוק ממנה מבחינה מעשית – איפה אני ואיפה היא?…
"זמן קצר לאחר מכן החלטתי שאני צריך אישה. אולי זו התכלית שלי בעולם? הלכתי לים , וביקשתי מה' שישלח לי אישה טובה. יהודיה או לא, מקסימום היא תתגייר. כך חשבתי אז. יום אחד פגשתי ברחוב בחורה מצרפת והתחלנו לדבר, נקשרנו מאוד ויצאנו לטייל באוסטרליה ביחד. כשנמאס גם מזה, היא סיפרה לי על אי ליד דרום אפריקה בשם ראוניון, שפעם גרה שם ויש בו חברים ואפילו איגרוף תאילנדי מאוד מפותח. בקיצור, מאוד מתאים לנו. עברנו לשם, חזרתי להתאמן ולאמן, ופתחנו עסק משותף של פלאפל. העלינו תמונות לפייסבוק על 'החיים היפים' שלנו, כל המשפחה והחברים מהארץ רצו לבוא לבקר אותנו כי חשבו שאני בגן עדן, אבל אני הרגשתי ריק לגמרי. למרות שזה המקום הכי יפה בעולם הייתי לבד לחלוטין, חי בין הגויים, מרגיש חנוק. ממש כלוב של זהב".
עוד ספר ששינה את הכל
"כשחזרתי לחופשה קצרה בארץ, חבר אחר נתן לי עוד מתנה – סיפור של רבי נחמן ברסלב 'מעשה מחכם ותם', שמספר על שני חברי ילדות שכל אחד מהם פונה לכיוון אחר. החכם מנסה כל הזמן לתפוס את העולם ולא משיג שום דבר, ואילו התם מתחזק באמונה, ביטחון ושמחה ובסוף מגיע הכי רחוק. תוך כדי הטיסה הבנתי שאני חי כמו החכם, אבל מעכשיו אני רוצה להיות תם. המעשה פתח לי אור חזק מאוד ליהדות, וכל פעם שלא קראתי בו הייתי נופל לעצבות. מצחיק, אבל באי הזה יש זמן לחשוב, וכך יצא שחשבנו הרבה על תכלית החיים. אבל לאן זה הביא אותנו? היינו צמחונים, כמעט הגענו לעבודה זרה. למרות שהיא היתה אישה טובה, ככל שחיפשנו יותר הבנתי את עומק הפער בינינו. לי יש על מה להישען ולה לא.
"התחלתי להתחזק באמירת תהילים, יצאתי ליערות של האי לדבר עם ה' וביקשתי שיכוון אותי. בלי לשים לב העסק התחיל לגדול והפכנו למסעדה ישראלית מצליחה. עברו שנתיים ואני מרגיש כל כך בגלות. המקום הכי יפה בעולם ואני סובל? הייתי אומר לה': 'ריבונו של עולם, אם אחזור לארץ, איך אתחיל אותם מחדש בגיל 27? ומצד שני, אני לא רוצה להישאר כאן ולהקים משפחה'. לא ידעתי על מה לבקש בכלל.
"יום אחד פרסמתי מודעה בפייסבוק שאני מחפש ישראלי שיבוא לעבוד אצלנו. הגיע אלינו בחור עם רסטות וקעקועים שרצה לכבוש את האי. למרות שהוא לא היה טיפוס רוחני, עצם הנוכחות שלו השרתה עלי שלווה. הבנתי מה זה חבר ישראלי, נשמה יהודית שמלווה אותך, וכמה זה חסר לי. הוא גר איתנו בדירה, אבל לי ולשותפתי היו מריבות בלי סוף. יום אחד הוא ראה אותי קורא תהילים והתחיל לרדת עלי: 'אתה חי עם גויה ומתפלל לה'?! אתה צבוע, כל החיים שלי לא שמעתי על דבר כזה'. ניסיתי להתחזק לפי ההדרכה של הספר, שאומרת: תעשה כל מה שאתה יכול, תהיה תמים וה' יעזור. צחוק הגורל הוא שהחבר הזה אחר כך עבר לארה"ב והתחתן עם יהודיה שומרת שבת…".
ה' עזר למכור את העסק
"יום אחד החלטתי שאני סוגר את העסק בשבת. השבת היא מקור הברכה, ואני לא מוכן לוותר עליה, למרות שאין כמעט יהודים באי. השותפה שלי לא הסכימה, וקיבלתי על עצמי לעבוד כפול כדי שהיא תסכים לסגור את העסק בשבת. כשהחבר מהארץ שמע שזה מה שהחלטתי הוא אמר 'אם כך, אני עוזב. אתה השתגעת לגמרי, ובכל מקרה אין מה לעשות כאן – כולם מחייכים ונחמדים אליך, אבל אף אחד פה לא חבר אמיתי'. והוא צדק. כשהוא עזב הייתי מדוכא ממש, לא היה לי עם מי לדבר".
"מאותו רגע היתה לי מטרה חדשה: למכור את העסק ולחזור לארץ. פרסמנו את העסק למכירה במחיר מסוים, ואף אחד לא רצה אותו אפילו כשהורדנו מאוד במחיר. יום אחד היה לי ניסיון גדול עם שמירת שבת, אבל צלחתי אותו. בתמורה ה' שלח לי קונה פוטנציאלי, שרצה לראות איך העסק עובד. התפללתי לה', למען האמת העסק היה ככה-ככה. אבל ביום שהוא הגיע לראות, זה היה היום הכי רווחי שלנו בשלוש השנים האחרונות. אנשים עמדו בתור עד הכביש… לא יאומן ממש. הוא התלהב, אבל פתאום נכנס לי יצר הרע – אולי אתה עושה טעות? אולי לא תמכור? אולי תישאר. אמרתי לעצמי, יש לי מטרה ואיתה אני הולך! הוא קנה מיד את העסק במחיר הראשוני בלי להוריד במחיר.
"כל הטיסה לארץ התפללתי, 'ה' תעזור לי להגיע למקום טוב, תעזור לי למצוא חברים חדשים שיחזקו אותי, תן לי התחלה חדשה'. עדיין לא שמרתי שבת ומצוות. השותפה באה איתי עם סכום כסף שנוכל להתחיל איתו, ופתאום בארץ נהיה לנו שלום בית אדיר. היא התלהבה ודיברה איתי על עתיד משותף, מצאה עבודה בבורסה עם משכורת מאוד גבוהה, אני חזרתי לאמן אבל בכל רגע פנוי שהיה הייתי שומע שיעורי תורה, בורח למנחה וערבית, צופה בערוץ הידברות. היא מדברת על העתיד ואני שואל את עצמי איך מפסיקים… התחלתי לבכות לה', 'אם זה אמיתי בינינו – תעשה שזה יעבוד בקדושה, ואם לאו –שזה ייגמר בצורה יפה ונעימה'.
"יום אחד היה נסעה לבקר בצרפת את המשפחה שלה ובטלפון הרגשתי שמשהו קרה שם. אחרי שבועיים היא חזרה ואמרה שהיא חייבת לעזוב. הצעתי שאצטרף אבל היא החליטה: לבד! זהו זה, זה נגמר… היתה לי הארה גדולה, כאילו ה' אומר לי: 'שחרר! עשית השתדלות, מכאן זה אני'.
לא באתי לטיול!
"אחרי שנפרדנו המשכתי להתחזק אבל כל פעם קצת, נורא איטי. יום אחד פגשתי מישהו נחמד, עם כיפה סרוגה קטנה, בלי זקן ובלי פאות, שיתפתי אותו בסיפור שלי והוא אמר לי: 'אתה נשמע לי בחור מאוד ספונטני, אז מה הבעיה? סע לאומן, תתפלל על כל מה שעובר עליך וה' יעזור לך'. השתכנעתי.
"בתור לביקורת הדרכונים צילמתי את השוטרים, ואחד מהם רצה לקחת לי את המצלמה. הוא דרש שאמחק את כל התמונות, אבל סירבתי. אמרתי לזה שעמד לידי, 'איך אני אזכור את כל הטיול?'. והוא ענה לי תשובה חכמה: 'מה פתאום טיול, באת לרבנו!'. כשהגענו לאומן היו שם עשרות אלפי אנשים, ואני קצת נלחצתי. אבל נזכרתי במה שהוא אמר לי, ומעכשיו היתה לי מטרה – באתי לציון של הצדיק לבקש בזכות הצדיק. ברגע שהתמקדתי בזה, הרגשתי מנותק מהכל, התמלאתי אהבת ישראל, כל כך התלהבתי מכל דבר. השתחררתי מכל המחסומים מסביב ורק הרגשתי את השמחה של היהדות, כמה היא מתוקה, ממש מעין ביאת משיח. בציון בכלל לא זכרתי שצריך להתפלל, במקום זה רק אמרתי תודה. וככה באמת הלכתי והתחזקתי. עוד שנה ועוד שנה והתחלתי לשמור שבת, נכנסתי לישיבה, ובסוף התחתנתי עם אשה מדהימה דתיה מבית".
כיום איציק מתגורר עם אשתו ושתי בנותיו בקהילת 'שיר חדש' בשכונת שפירא בדרום תל אביב, של הרב ישראל יצחק בזנסון שליט"א. "בפעם השניה שנסעתי לאומן ביקשתי מרבנו שיכיר לי סביבה תומכת של חברים ברסלבים. עד אז הייתי לומד בערבים עם חבר'ה צעירים במדרשה, ויום אחד נכנס ברסלבר עם גיטרה, לקח ספר ויצא. עקבתי אחריו ודרכו הכרתי את הרב בזנסון. הוא גם זה שהכיר לי אחר כך את אשתי. היתה לי שאלה קריטית שהטרידה אותי אז. הרב הקשיב לי במשך שעה וחצי, ממש הבין אותי ואת הסיפור שלי, וגם הבין כל מיני דברים שרמזתי בין השורות. הוא ניתח את הסיפור אבל לא אמר לי מה לעשות, רק נתן חיוך של תקווה ושלח אותי להתבודד ולהתפלל על זה. זה לקח הרבה זמן אבל בסוף מצאתי את התשובה שה' האיר לי. בזכות התפילות האלה גיליתי בתוכי נקודה מאוד פנימית, ואני כל כך שמח שבחכמתו הוא לא ענה לי. בתמימותי רציתי לשלם לו והוא נבהל, 'מה פתאום…' ".
אחד הדברים המיוחדים בקהילת שיר חדש היא שעל פי הדרכת רבי נחמן, "הולכים עם התורות". כל הקהילה מתמקדת למשך תקופה מסוימת – כמה חודשים ולפעמים אפילו שנים – בתורה מסוימת של רבי נחמן, וכך סובב ההווי של הקהילה לא רק סביב שאלות היום יום אלא גם סביב עניינים רוחניים. "לאחרונה למדנו את תורה א' תנינא, שמדברת בין היתר על עבודת האכילה. כשהולכים עם התורה אתה פתאום מגלה שהתזונה שלך השתנתה, שהדיבור עם חברים מגיע איכשהו לתורה, וגם רואים בהשגחה פרטית את הרעיונות שלה צצים פתאום בכל מיני סיטואציות בחיים".
הרב אטינגר אהב שלמדתי חסידות בקול
כיום איציק לומד בכולל שבראשו עמד הרב אביעד אטינגר הי"ד, שנרצח לפני מספר שבועות בפיגוע בצומת אריאל. "ההיכרות איתו החלה לפני 4 שנים, הוא גר פה והכיר אותי מהשכונה. הוא אהב את הפעילות שלי ורצה שאעביר תוכניות ספורט של כושר גופני והגנה עצמית לנוער. אחד התלמידים מהכולל שלו מתאמן אצלי, ואמרתי שכדאי לנסות. אבל כשהגעתי לכולל, התברר שכולם לומדים למבחני רבנות ואני – יש לי את הסדר שלי, רוצה להעמיק ביסודות הלימוד. הרב אטינגר קיבל אותי באהבה ובחום, נתן לי את המקום שלי ואת היכולת ללמוד מה שאני רוצה, ותמיד דאג לומר לי שהוא שמח שאני שם. היה לי איתו חיבור נפלא, יכולתי ללמוד אצלו הכל והוא אפילו אהב שאני לומד 'ליקוטי הלכות' בקול… ".
בשאר הזמן איציק מלמד אגרוף תאילנדי לצעירים, ותוך כדי מנסה לחזק אותם בכוחן של אמונה, תפילה ותקווה, "דיבורי אמונה מבלי שזה יישמע דתי".
אתה מרגיש שיש בספורט הזה אלמנטים שיכולים לתרום לעבודת ה'?
"בלי שום ספק. קודם כל, הדבר הכי חזק שהשפיע עלי היה העניין של התמקדות. יש לך מטרה ברורה, ומרגע זה צעירים שנמצאים בסביבה בעייתית יכולים לקבל כוחות להוציא את עצמם משם, לקבל סביבה תומכת. יכולת ההתמקדות הזו תורמת להם אחר כך גם בשברים אחרים בחיים, בלימודים וביחסים בין אישיים.
"מעבר לכך, הכללים הנוקשים מצריכים כל תלמיד למתן את הכוחות שלו, לשלוט עליהם. תלמיד מאוד אנרגטי יצטרך ללמוד איך לעבוד יותר חלש. ודבר אחרון ומעניין מאוד – כל מי שעוסק בספורט הזה חייב לשמור את הברית. בתאילנד כולם יודעים שמתאגרף שלא שומר את הברית מפסיד, וגם המאמנים הגויים בחוץ לארץ הנחו תמיד שלא נעשה שטויות, נישן מוקדם, נקום מוקדם, נאכל בריא. מתאגרף שכועס כשהוא נכנס לזירה מפסיק את הקרב, כי הוא מאבד שליטה. צריך לרכוש את מידת הסבלנות כדי להגיב נכון. בקיצור יש פה המון יסודות שיכולים להשפיע על האדם לתקן את הנפש, ובתקווה שהדברים גם יובילו את המתאמנים לעבודת ה', כמו שקרה לי".
מה אתה חושב היום, כיהודי שומר תורה ומצוות, על תחרותיות?
"זו אכן שאלת השאלות. אני עובר בירורים ומנהל שיחות עם צדיקים בלי הפסקה, ומתחבט מאוד בשאלה. הנסיון מראה שאי אפשר לומר תשובה חד משמעית בדבר. היום אני מקפיד מאוד לשלוח לתחרויות רק את החבר'ה הנכונים, שבאמת צריכים את זה מבחינה נפשית. יש תלמידים שלא מתאימים לזה בכלל, ויש כאלה שהתחרותיות מרימה אותם, נותנת להם אתגר, מציבה יעד ומטרה. תחרות יכולה לתרום לחיזוק הבטחון העצמי ויכולה להחליש אותו, ויש אנשים שזקוקים גם לזה וגם לזה. לאחרונה שלחתי לתחרות כמה בחורים מהפנימייה הדתית בה אני מלמד, שלא היתה להם יכולת להתחרות מבחינה טכנית. עם זאת היה להם רצון כל כך גדול, והם שילבו עם זה תפילה וקראו תהילים כך שבשבילם זה היה נכון ורומן אותם. התחרות נתנה להם אמונה בעצמם, דבר שהלימוד לבד לא תמיד יכול להביא. הם מצאו נקודות טובות בעצמם ומצאו כלי שמסייע להם למקד את הכוחות שלהם. אני מקפיד לוודא שהתחרות תהיה מתאימה לציבור שלנו מבחינת אוירה, מבחינת מתמודדים, שחס ושלום לא ייצא שכרם בהפסדם".
בשלב מסוים קיבל איציק תגובות מאנשים שהכיר שהוא צריך לספר את הסיפור שלו. "פנו אלי ממכינות קדם צבאיות, ישיבות, מקומות כאלו. ראיתי שהסיפור הזה מחזק את הצעירים, למרות שהוא רחוק מעולמם, והיום אני גם מעביר שיחות מדי פעם".
אם היית פוגש את איציק בגיל 17, מה היית אומר לו?
"הייתי מראה לו את היהדות ומשתדל לחזק אותו. עם השכל שיש לי היום הייתי בוחר אחרת, אבל אז לא היה לי אותו וזה סימן שה' רצה שאהיה שם. תמיד חיפשתי תכלית, ובסופו של דבר ה' סלל לי את הדרך. אני מעודד את הצעירים לבקש ולחפש את ה' בכל דבר. יש כל כך הרבה דברים שגורמים לך לחשוב אחרת ולהסיח את דעתך, למשל המדיה החברתית. למדתי גם שהתוצאה – זכייה באליפות – היא לא מה שקובע, אלא העבודה הקשה. אני הייתי עם חגורת נצחון והרגשתי ריק. זה נותן סיפוק רגעי, אבל הוא אפילו לא מתקרב לסיפוק ששבת אחת נותנת".
ואולי השאלה הכי מעניינת – איך נהיים אלוף בעבודת ה'?
"לא להתייאש. להיות בעשייה, גם כשלא מרגישים כלום ולא רואים תוצאות, גם בלי מדליות וחגורות, פשוט להמשיך הלאה – ולהתקדם".
פורסם ב"קרוב אליך", גליון 266
