בגמרא (מסכת תענית) מסופר על שני חכמים שסעדו יחד, ואחד ביקש מהשני שיאמר דבר תורה.
"יעקב אבינו לא מת!", זה מה שהוא בחר לומר.
"נו באמת", ענה השני, "הרי כתוב בתורה במפורש שיעקב נפטר, 'ויגווע ויאסף על עמיו', ואז נחנט ונקבר במערת המכפלה. אז מה לא מת?"
"לא הבנת: מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
נכון שיעקב מת במובן הפשוט, אבל בגלל שיש מי שממשיך את הדרך שלו, סימן שהוא לא מת.
זה נוגע בשאלה קצת פילוסופית: מה הם בכלל חיים?
יש את החיים הטבעיים שנראים לעיני בשר, כאן בעולם הזה – הולכים, נושמים, מדברים על המצב, משחקים כדורגל, אוכלים סושי.
אבל יש רובד עמוק יותר לחיים, חיי נצח.
אלה הם החיים שנמשכים לעד, בזכות אותם צאצאים שממשיכים את דרכו של יעקב.
לצדיק יש כוח מיוחד לתת השראה, לעורר ולהשפיע גם אחרי שהוא כבר אינו בעולם הזה באופן גשמי. ובכך שדרכו ממשיכה אחריו, גם הוא ממשיך.
ואכן, שני צדיקים גדולים נפטרים במרכז הפרשה שלנו: מרים ואהרן.
שני אחים, שני האנשים הקרובים ביותר למשה, שתי צלעות במשולש ההנהגה של עם ישראל.
האם הם "מסתלקים"? לא, הם עדיין איתנו.
רק הבוקר ראיתי שניים מצאצאיו של אהרן מברכים ברכת כהנים בבית הכנסת.
וכוח הנבואה הנשי של מרים עדיין פועל ומשפיע בעולם.
השבוע חל יום פטירתו של הרבי מלובביץ'.
אני עצמי לא זכיתי להכיר אותו בחייו הגשמיים, אז חשבתי שהוא איזה סבא זקן, אבל כשהתחלתי ללמוד את השיחות והתורות שלו ולשמוע סיפורים עליו, הבנתי שהוא בלי ספק היה גדול המנהיגים היהודיים בדורות האחרונים.
חכם. מרשים. אכפתי שאין לתאר. יורד לפרטי פרטים. מקצועי. חד. חריף. נושא על עצמו את כל הבעיות והצרות של עם ישראל.
אך בעיקר – אדם שרואה פנימה, מציץ לנפשם של כל אחד ואחת ורואה את הפנימיות האלוקית האינסופית שטמונה שם, מזכיר לנו מאיפה באנו ולאן אנחנו שייכים.
המושג החשוב ביותר שחוזר שוב ושוב בשיחות ובתורות שאמר הוא השליחות.
הוא נשא מסר לכל אדם: תהיה שליח! איפה שלא תהיה, אל תשאל מה אתה צריך, שאל מה צריכים ממך!
מאז פטירתו, תנועת חב"ד רק הולכת וגדלה. עוד ועוד בתי חב"ד נפתחים בכל העולם, עוד ועוד אנשים לומדים את תורתו העמוקה, עוד ועוד מגלים את הנשמה האלוקית בתוכם. אז איך אפשר לומר על אדם שחי בתוך כל כך הרבה אנשים, שהוא מת?
שנזכה ללכת לאורו
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
