ב־6 ביוני, יום אחרי פרוץ מלחמת ששת הימים, זכה שלמה חבושה בהישג מודיעיני מרשים.
חבושה היה אלחוטן ביחידת האזנות, וקלט שיחה שהתנהלה בין נאצר נשיא מצרים לבין המלך חוסיין מירדן. היה זה יממה בלבד אחרי "מבצע מוקד" – מבצע אווירי בו חיסל חיל האוויר מאות מטוסים של צבאות ערבעל הקרקע, והשמיד למעשה את חיל האוויר המצרי.
התבוסה הייתה קשה, ונאצר חשש להיראות כמי שספג תבוסה משפילה מידי ישראל. בשיחתם תיאמו נאצר וחוסיין כי יציגו מצג שווא, כאילו מטוסים אמריקאים ובריטיים השתתפו גם הם בתקיפה. כך, חשבו, יוכלו להציל מעט את הכבוד הערבי. למחרת חשף צה"ל את השיחה קבל עם ועולם, והפריך את הטענות.
מצג השווא הזה לא היה חריג – הצבא המצרי היה מבוסס על דיווחי שקר כאלה. כך למשל, בזמן שחיל האוויר שלהם נפגע לחלוטין, דיווחו קצינים מצריים בכירים לנאצר כאילו הם מפציצים את תל אביב והטנקים המצריים בדרכם לישראל. בפועל, לצבא המצרי לקח כמה ימים כדי לעמוד על גודל התבוסה, כי דיווחי השקר הביאו למצב שאיש, כולל בדרגים הגבוהים ביותר, לא היה ברור מה באמת קורה בשטח. השקר, מסתבר, הוא פרקטיקה גרועה לניהול שוטף.
אחד מגיבורי הפרשה הוא לבן, אחיה של רבקה ואבא של רחל ולאה. לבן אינו דמות בולטת במיוחד, ובסך הכול אינו נראה כטיפוס בעייתי באופן יוצא דופן.
ובכל זאת, בהגדה של פסח נאמר: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול".
וכי לבן באמת היה יותר גרוע מפרעה?! מה הוא כבר עשה?
התורה מספרת שלבן לא סתם רימה מדי פעם, אלא יצר סביבו תרבות של שקר.
הוא רימה את יעקב פעמים רבות, ובכל פעם מצא תירוץ למה הפעם זה 'בסדר'.
כל רמאות היא דבר מגונה, אבל בעיקר רמאות עצמית:
כשהאדם מרמה את עצמו ומייפה את המציאות כדי להרגיש טוב יותר, ומספר לעצמו סיפורים שלא היו ולא נבראו. ממש כמו הצבא המצרי.
בלי כנות, אמת, אותנטיות – אי אפשר לדעת מה באמת קרה.
וכשלא יודעים מה באמת קרה, אי אפשר לתקן.
הרמאות העצמית היא הקלקול הכי גדול,
כי ממנה – אף אחד לא יכול להתרומם.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת!
