ארבעים יום ישבנו במקלטים, ארבעים יום של אזעקות ומחסה ומסכים וחרדה, ואז פתאום, באמצע החג, הפסקת אש.
עוד לא הספקנו לקפל את החמץ ולאכול מופלטה, והילדים חזרו לבית הספר. פשוט ככה, כאילו לא קרה כלום. כאילו אפשר לסגור את דלת המקלט ולפתוח את דלת הכיתה ולהמשיך הלאה.
וזה מפריע לי.
המהירות של החזרה לשגרה, הפקקים על הכביש, ילדים שנשארים לצהרון אחרי שהיו צמודים להוריהם שישה שבועות. המעבר שלא היה ביניהם, הנשימה שלא לקחנו.
ב-20 במרץ 1991 קיבל אריק קלפטון, אחד הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה, טלפון מאשתו לשעבר. היא הייתה היסטרית כי קונור, בנם בן הארבע, נפל מחלון פתוח בקומה ה-53 של בניין בניו יורק. המנקה השאיר בטעות את החלון פתוח, והילד רץ לכיוון החלון ונפל.
קלפטון רץ לשם וראה את האמבולנסים. "הרגשתי כאילו נכנסתי לחיים של מישהו אחר," הוא סיפר אחר כך. "ואני עדיין מרגיש ככה".
כמה ימים אחרי ההלוויה, הגיע מכתב לביתו של קלפטון בלונדון. הוא היה מהבן שלו, קונור, שכתב אותו ימים לפני התאונה, המכתב הראשון שלו בחיים. אמו שאלה: "מה לכתוב לאבא?" והילד ביקש: "I love you". המכתב הגיע אחרי שקונור כבר לא היה בעולם.
בן אדם אחר אולי היה שוקע בעבודה, במוזיקה, כדי לשכוח, אבל קלפטון לא מצא נחמה. הוא לא חזר לעבוד ולא הופיע, רק לקח גיטרה ספרדית, טס לאי אנטיגואה שבקריביים, שכר צריף קטן ונשאר שם כמעט שנה שלמה, לבד, כמעט בלי קשר עם העולם בחוץ. "רק הרגתי יתושים כל היום וניגנתי על הגיטרה הזו," הוא סיפר.
זו הייתה שנה של שתיקה.
ומתוך השתיקה הזו נולד "Tears in Heaven", אחד השירים המרגשים ביותר שנכתבו.
השיר זכה בשלושה פרסי גראמי, אבל מעבר לפרסים, הוא ריפא אנשים. קלפטון סיפר שבמשך שנה קיבל כ-150 מכתבים ביום (!) מאנשים שהשיר עזר להם לעבד את האובדן שלהם.
"השאלה שלי הייתה: 'האם ניפגש שוב?'" אמר קלפטון. "זה לא שיר עצוב. זה שיר של אמונה".
בפרשת השבוע, ביום השמיני לחנוכת המשכן, קורה אסון: שני בניו של אהרן הכהן, נדב ואביהוא, מתים. ביום הגדול ביותר בחייו, ברגע של שיא רוחני, אהרן מאבד שני ילדים בבת אחת.
איך אתם הייתם מגיבים?
שלא נדע.
אבל זה מה שהוא בחר לעשות:
"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן."
הוא לא צעק, ולא התלונן וגם לא התייאש. רק – וידום.
זו בהחלט בחירה לגיטימית להתמודדות עם אסון, אלא שהתרגום הירושלמי מצא בכך עוד משהו. הוא לא תרגם מילולית את הביטוי, אלא כתב: "ושַבַּח אהרן". השתיקה של אהרן הייתה קבלה שהיא תפילה, שבח.
בפרקי אבות רבן שמעון בן גמליאל אומר: "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה." ורבי עקיבא מוסיף: "סייג לחכמה – שתיקה." הדרך אל החכמה עוברת דרך השתיקה.
יש רעיון יפה בעברית: המילה "חש" פירושה שתק, והיא גם שורש המילה "חוש". כשאדם חש מלדבר, הוא מתחיל לחוש את עולמו הפנימי. השתיקה לא סוגרת אותנו, היא פותחת אותנו.
בואו נודה על האמת, אנחנו דור שלא יודע לשתוק. יש לנו פודקאסט בכל נסיעה ומסך לכל רגע ורעש רקע לכל שעה. הילדים שלי נכנסים למקלחת עם טלפון בשקית כדי לשמוע משהו תוך כדי…
אנחנו ממלאים כל שנייה במשהו, השקט מפחיד אותנו. ואחרי ארבעים יום של מלחמה, במקום לתת לעצמנו רגע של דממה ועיכול, של "מה עברנו פה?" – רצנו חזרה לשגרה.
לקלפטון לקח שנה. ואהרן שתק.
אני לא אומר שלא צריך לחזור לשגרה. אני רק אומר שצריך רגע מעבר, הפסקה לפני שרצים קדימה.
מתוך השתיקה נולדים דברים גדולים: שיר שריפא מיליונים, שבח שנמשך לדורות, חכמה שלא הייתה באה בדרך אחרת.
אולי ננסה לתת לעצמנו את המתנה הזו. לא למלא את כל הרגעים ולא להדליק מיד מסך ולא לפתוח פודקאסט. פשוט לשבת ולנשום ולהקשיב לשקט.
כי עם כל הכבוד לדיבורים, "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי – סוכרייה לשבת
