בשנת 1903 התכנס הקונגרס הציוני השישי, שנכנס להיסטוריה בכינוי "קונגרס הדמעות". בריטניה הציעה ליהודים חלופה לארץ ישראל: חלקת אדמה פורה באוגנדה, עם אוטונומיה מלאה.
באופן מפתיע, דווקא תנועת המזרחי, הזרם הדתי-ציוני, נטתה לקבל את ההצעה משיקולים שונים. אבל הציונים החילוניים קרעו את בגדיהם.
עצם הרעיון שיהודים יקימו ריבונות במקום שאיננו ארץ ישראל נראה בעיניהם בגידה באהבה הכי עמוקה שלהם.
פרשת השבוע מתארת את תחילתו של הוויכוח הזה: ויכוח שבו גם כיום כל אחד מאיתנו חייב להכריע באיזה צד הוא עומד, ואי אפשר לעמוד באמצע.
משה שולח שנים עשר מרגלים לארץ ישראל כדי לאסוף מידע מודיעיני בסיסי. מי גר שם, איך נראית הארץ, איפה כדאי להתחיל. משימה פשוטה, לכאורה.
אבל המרגלים התחלקו לשתי קבוצות אידיאולוגיות, שכל אחת מהן ראתה את הארץ דרך משקפיים אחרות.
הקבוצה הראשונה, שמנתה את רוב המרגלים, התחילה לתאר לעם את הארץ כזבת חלב ודבש, אך מיד עברה לחסרונות: "אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ". הם מכנים את הארץ "אוכלת יושביה" ומחלישים את לב העם, "כי חזק הוא ממנו".
התורה אומרת שהם הוציאו את "דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה", כלומר התעקשו לראות את הארץ דרך הבעיות. התוצאה הייתה שהם גרמו לעם לפקפק בקשר הטבעי והבריא שלהם אל הארץ.
לעומתם, יהושע וכלב צועקים: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד!" נקודת המוצא שלהם היא שהארץ טובה, נקודה. בלי הסברים. הם לא מתעלמים מהקשיים, אבל החיבור שלהם לארץ כל כך חזק, שהם רואים מעבר לבעיות.
בסופו של דבר, רק יהושע וכלב זכו להיכנס לארץ. כל השאר מתו במדבר, והמרגלים מתו בייסורים.
לפני כמה שבועות נפל דוד ליבי ז"ל, נהג D9, ברצועת עזה. אחרי מותו התגלתה הודעת וואטסאפ קולית שהוא שלח לחבר שפרסם תמונות יפות מחופשה בחו"ל.
דוד אמר לו: "תגיד לי, אתה לא מתבייש? זה כמו שאדם נשוי יעלה תמונות של בחורות יפות לסטורי. כשאתה עם אשתך, אתה גם מסתכל על נשים אחרות?"
הנקודה של דוד נוגעת בשורש הדברים: הקשר שלנו לארץ מבוסס על נאמנות. זו האישה היחידה שלנו.
אבל המרגלים שכחו את זה. הם הפכו ממאוהבים ליועצים פוליטיים. במקום לומר "איך נכבוש את הארץ שלנו למרות הקשיים", הם שאלו "האם זה בכלל כדאי?"
גם היום יש כל מיני "מרגלים" שממש מתאמצים להניא את לב העם. הם יושבים באולפנים או מושכים במקלדת, ומנסים לשכנע אותנו שהמחיר יקר מדי, שכדאי לוותר על חלקים של ארצנו כדי לחיות בשקט. הם נשמעים הגיוניים ומתונים, אבל בעצם עושים בדיוק מה שעשו המרגלים המקוריים.
החיבור שלנו לארץ ישראל איננו עניין של נוחות או נוף יפה. זהו עניין של זהות, של נשמה, של נאמנות שעוברת מדור לדור.
דוד ליבי הי"ד הבין שנאמנות אמיתית אינה מתפשרת ואינה פוזלת הצידה. היא לא מחפשת ארצות אחרות כשהדרך נהיית קשה.
"טובה הארץ מאוד מאוד". הארץ שלנו, החלומות שלנו, הערכים שלנו. גם כשיש ענקים, גם כשהדרך קשה, אנחנו נאמנים ללא פשרות.
אז איזה צד אתם בוחרים בוויכוח הזה?
שבת שלום,
דרור יהב
לקבלת תכנים נוספים הצטרפו לקבוצה שלי
