הקשיבו בבקשה למילים הבאות ונסו לנחש מי כתב אותן ומתי:
בימינו האדם כבר מתבייש במנוחה; הרהור ממושך כמעט מעורר בו נקיפות מצפון. האדם חושב כשידו אוחזת בשעון, כשם שהוא מסב לארוחה כשעיניו מופנות אל עיתון הבורסה – הוא חי כמי שעלול בכל רגע 'להחמיץ הזדמנות'…
כשם שכל צורה של נימוס יורדת לטמיון בשל פזיזות האדם העובד, כך יורדת לטמיון גם הרגישות לצורה עצמה, האוזן והעין למנגינת התנועות. ההוכחה לכך טמונה בעצם השקיפות הגולמנית המחויבת היום בכל מקום, בכל מצב שבו האדם מבקש לעיתים לנהוג בזולת בתום לב, בקשרים על חברים, נשים, קרובים, ילדים, מורים, תלמידים, מנהיגים ושליטים – אין עוד זמן ואין עוד כוח לטקסיות…
המילים הללו לא נכתבו על ידי גורו פסיכולוגיה במאה ה-21/20;
הן נכתבו בשנת 1882 על ידי הפילוסוף פרידריך ניטשה, בספרו 'המדע העליז'.
כן, כבר אז החלה ה"מהירות" לשלוט בחיינו, והשאירה את האנשים המומים, חסרי כוח, מתנשפים במירוץ החיים. המירוץ אחרי מי־יודע־מה נמשך ונמשך מאז בקצב שרק הולך וגובר, ועל חשבון מי הוא בא?
הטקסט של ניטשה הופיע בספר נהדר שקראתי, "היסטוריה של מהירות" מאת עמית נויפלד. ספר מומלץ ביותר, המתאר כיצד עברנו מעידן של נינוחות לעידן של מהירות אולטרה־סונית. אך לא פחות חשוב מכך, הוא גם מציע רעיונות וכיוונים כיצד לשוב לאותה "איטיות מכוונת" ומבריאה שכולנו זקוקים לה, לא רק בחופשה אלא ביום יום. מסתבר שיש בעולם תנועה שנקראת "תנועת האיטיות", שקוראת לאנושות להאט קצת את הקצב. וזה בהחלט מעורר השראה. חלק מההמלצות כוללות: שינמוך טכנולוגי (למשל, חזרה לטלפון פחות משוכלל והפסקת התרעות בטלפון), יציאה לשוטטות, פיתוח מחדש של תחביבים, ועוד רעיונות בתחומי פנאי, תעסוקה, רפואה ועוד. אך לא מספיק ליישם את הרעיונות, האמת היא שצריך לשנות את התפיסה כולה. כי בסופו של דבר המהירות שבה אנו רצים היום, הרשתות החברתיות, צריכת החדשות וכל השאר, בסופו של דבר מאיימות על מה שבאמת חשוב לנו – יחסים בין אישיים.
הרעיון הזה מופיע בדרך דומה בפרשת השבוע, שמסתיימת בדיני "עגלה ערופה". כאשר נמצא אדם מת בשטח ולא יודעים מי הרגו, מתקיים טקס שלם שבמהלכו מתכנסים כל חכמי העיר הקרובה ביותר, שוחטים עגלה אל תוך נחל איתן וזועקים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיניו לא ראו!".
הגמרא מסבירה את פשר הנוסח המשונה. וכי מישהו העלה על דעתו שדווקא אותם חכמים וזקנים חשובים רצחו אותו? אלא הכוונה היא "שלא בא על ידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו".
במילים שלנו, לא מדובר כאן באחריות פלילית, אלא באחריות מהותית. אנשי העיר הקרובה "לוקחת אחריות" על אותו נרצח, בתואנה שהם היו אלה שאחראים לשלומו, להתעניין בו, לדאוג שיהיה לו מה לאכול. ומעל הכול – "לראות אותו", לשים לב לנוכחותו.
אנחנו יותר ויותר עסוקים. יותר ויותר במסכים. השבת היא הזדמנות נפלאה לשוב ולהתחבר מחדש לעצמנו, למשפחתנו, לקהילתנו, לנשמתנו, לבוראנו. לשים את הטלפון בצד. לכבות את המחשב ואת הווטסאפ. לעצור לרגע מהמרוץ, ולשוב לראות את מה שראוי שייראה.
שבת שלום
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לסוכרייה לשבת