"אפשר לחיות בשחור או בלבן, אבל לא באפור הזה," סיפר אבידע בכר מקיבוץ בארי על חוויותיו מה-7 באוקטובר.
כששמע את האזעקות באותו בוקר, מיהרו הוא ומשפחתו להסתגר בממ"ד הקטן של ביתם. לאחר מכן שמעו את המחבלים חודרים לביתם. במשך שעות ארוכות הוא ובנו כרמל בן ה-15 חסמו בגופם את דלת הממ"ד, בעוד אשתו דנה ובתו הדר מנסות לעצור את הדימום מפצעיהם. המחבלים ניסו שוב ושוב לפרוץ פנימה. "הוכיחו לנו שהם יכולים לשחוט אותנו בשנייה, בלי למצמץ".
בסופו של דבר כרמל ודנה נפטרו מפצעיהם, ואבידע איבד את רגלו.
מה שקרה באותו יום למדינת ישראל ולעולם כולו מכונה "הפתעה בסיסית": מצב שבו כל מה שחשבנו, כל מה שידענו על המציאות, מתנפץ. הפתעה בסיסית קורית כשנוצר פער בין איך שאנחנו תופסים את העולם לבין מה שבאמת מתרחש. בזמן שאנחנו משוכנעים שאנחנו מבינים מה קורה, מתברר שכל הזמן הזה אנו חיים בעלטה מוחלטת.
פרשת השבוע מספרת על מצב דומה שקרה למצרים במכת החושך: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם".
חכמינו מספרים שלא היה זה חושך רגיל. התורה מדגישה שכמעט אפשר היה למשש אותו ביד – "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ".
יש חוקרים שניסו לטעון שמדובר בתופעת טבע כמו ליקוי חמה או סופת חול, אבל זה לא מסתבר. הרי במכת בכורות אלוהים פסח על בתי העסקים, משמע שהם גרו בשכנות למצרים. ואיך יכול להיות שסופת חול פוגעת רק החלק מהבתים?
יותר מזה, המפרשים מסבירים שאם אדם מישראל הלך לבקר בביתו של מצרי בזמן המכה, לישראלי היה אור, בעוד שהמצרי לא ראה כלום. לא נשמע כל כך הגיוני, נכון?
אין דרך אחרת אלא לומר שמדובר בחושך אחר, חושך פנימי – מין עיוורון שפרץ מתוך האדם, והשפיע רק על המצריים. אולי אפשר לראות בזה סוג של הפתעה בסיסית – המצרים מתחילים להבין שיש בורא אחד לעולם, ושעד היום כל תפיסת העולם האלילית שלהם הייתה שגויה מן היסוד.
אלא שבתיאור המכה מופיע עוד פרט מעניין: המצריים "לא ראו איש את אחיו". לכאורה, ברור שאנשים מוכי חושך לא יראו זה את זה.
אבל אולי התורה באה ללמד משהו עמוק יותר על מהותו של חושך – חושך אינו העדר אור פיזי, אלא חוסר היכולת לראות את מה שמסביבך.
כשאתה כל כך שקוע בעצמך, בפחדים שלך, בתפיסת העולם שלך, עד שאתה מאבד את היכולת לראות את הזולת – זהו החושך העמוק ביותר.
המצרים, שבנו את כל עולמם על ניצול והתעלמות מסבלם של אחרים, הפסיקו לראות. לעומתם, בני ישראל, שחוו על בשרם את הסבל וידעו מה זה להיות שקופים בעיני האחר, זכו לראות בבהירות.
אולי זה בדיוק מה שהופך הפתעה בסיסית לכה מטלטלת – היא חושפת את העיוורון שלנו למה שהיה מול עינינו כל הזמן.
דוד המלך אומר בתהלים "לילה כיום יאיר". אבידע בכר, מתוך החושך העמוק של האובדן, ביקש להעביר מסר דומה לחיים: "כשהייתי יושב במשרד וכרמל, הבן שלי שנרצח, היה מתקשר אליי בארבע אחר הצהריים ואומר 'אבא בוא לבריכה', הייתי אומר לו 'כרמל, אני רק מסיים ארבע ישיבות וחוזר בשמונה בערב, אולי מחר'… המסר שלי הוא: לעולם אל תגידו 'מחר'."
לפעמים אנחנו זקוקים לחושך, כדי להבחין באור.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת
