פרשת בהעלותך, השלישית בספר במדבר, נפתחת בהודעה פתאומית למשה: "דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". למה פתאומי? כי ספר במדבר עוסק במסעות בני ישראל; היו מקומות טובים יותר שניתן היה להכניס בהם ציווי על הדלקת המנורה. ספר ויקרא, למשל, או פרשיות המשכן בספר שמות. למה דווקא כאן?

המדרש מסביר שפסוקי המנורה מתכתבים עם הפסוקים החותמים של הפרשה הקודמת. בעת חנוכת המשכן הביא כל אחד מנשיאי שבטי ישראל מתנה מיוחדת לכבוד המאורע. יום אחר יום, במשך שנים עשר ימים, הגיע כל יום נשיא אחר למשכן בתהלוכה חגיגית והביא את מתנתו.

המדרש אומר שכשראה אהרן הכהן את חנוכת הנשיאים, "חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: 'חייך [לשון שבועה], שלך גדולה משלהם! שאתה מדליק ומטיב את הנרות'." אהרן, ראש שבט לוי, נדרש במפורש לא להביא מתנות מעין אלה, וכשראה את שאר הנשיאים הרגיש קנאה. למה הם כן ואני לא? למה אצלם זה כך ואצלי לא? אלוהים ממהר להרגיע אותו: אל תדאג, זכות הדלקת הנרות שלך גדולה מזכות המתנות שלהם.

נשאלת השאלה: למה? הדלקת המנורה נעשתה כל יום בצורה די קבועה, עבודה אפורה ומונוטונית. מנקים, מסלקים, ממלאים, מדליקים. מבחינה טכנית, אין ריגוש גדול בעבודת המקדש, כל יום נראה כמו קודמו. הוא בוודאי לא משתווה לריגושים הגדולים והאטרקציות שהיו בתהלוכה של הנשיאים.

זה בדיוק מה שהתורה רוצה ללמד אותנו: אלוהים לא מתרגש ממעשים גדולים אך חד פעמיים. כמו כוכבים שמתפוצצים, הם משאירים רושם בלתי רגיל, ואז נעלמים מחיינו לבלתי השאיר שריד.
לפי מה שמספרת התורה, אלוהים מעריך הרבה יותר את השגרה, פעולות קטנות שנעשות שוב ושוב מתוך קבלת עול והתגברות על היצר.

אם נדמה לנו שמעשים גדולים גורמים תהפוכות, יש בכך אמת. אבל מה שבאמת משנה את חיינו הוא השגרה. רבי עקיבא הלך ללמוד תורה רק אחרי שראה סדק באבן שעל הבאר. אם טיפת מים רכים יכולה לסדוק אבן, חשב לעצמו, התורה שנמשלה למים בוודאי יכולה לסדוק את לב האבן שלי.

רוב חיינו הם שגרה, לא חוויות מרגשות. זהו הישג גדול להצטיין באירוע כזה או אחר; אך הרבה יותר גדול להפוך את השגרה לחיים מעוררי השראה.

שבת שלום
דרור יהב

להצטרפות לסוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1

Print Friendly, PDF & Email