שמעתם פעם על ה"שיחדש" (New Speak)?
בספרו "1984", ג'ורג' אורוול מתאר שפה מתוכננת שנועדה לשליטה מוחלטת באופן שבו אנשים חושבים. העיקרון המרכזי של השיחדש הוא פשוט ומצמרר: צמצום אוצר המילים.
במקום מגוון מילים כמו "מצוין", "נפלא", "מדהים" – אומרים רק "טוב", או "טוב יתר", ואם רוצים ממש להגזים אז "טוב כפל-יתר". במקום "רע", "נורא", "איום" – משתמשים ב"אל-טוב". וכך, בהדרגה, מרדדים את השפה עד שאפילו מושגים כמו "חופש" או "אמת" נעלמים לחלוטין מאוצר המילים.
אורוול הבין משהו עמוק מאוד: מי ששולט בשפה, שולט בתודעה.
אם אין לך מילה ל"חופש", איך תחשוב על חופש? אם אין לך מילה ל"צדק", איך תתקומם נגד עוול?
אך למעשה, חז"ל הקדימו את אורוול באלפי שנים כשכינו את מצרים "מיצרים" – גבולות, הגבלות. מצרים לא הייתה רק מקום גיאוגרפי; היא הייתה מצב תודעתי. כלא של המחשבה.
יציאת מצרים, במובן העמוק ביותר שלה, נתפסת בחסידות לא רק כאירוע היסטורי שקרה לפני אלפי שנים, אלא כהתרחשות תודעתית שמתרחשת שוב ושוב, בכל דור, בכל שנה, בכל אדם. זוהי היכולת שלנו לפרוץ מעבר למגבלות התודעה של עצמנו.
הבעל שם טוב לימד: "במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא נמצא". כלומר, האדם הוא התודעה שלו. כל העולם שאנחנו חווים תלוי, בסופו של דבר, בתודעה שלנו. אם התודעה שלנו מצומצמת – כל העולם שלנו מצומצם.
בתורת החסידות מדברים על שני מצבי תודעה מנוגדים: "מוחין דקטנות" ו"מוחין דגדלות".
"מוחין דקטנות" הינו מצב תודעתי שבו כל המציאות נתפסת דרך העדשה הצרה של ה"אני" – תפיסת עולם שמוגבלת למה שאני מבין, מרגיש וצריך. לעומתו, "מוחין דגדלות" הוא מצב שבו האדם חווה את המציאות מפרספקטיבה רחבה, כמעט אלוהית – מעבר לגבולות העצמי. הריבוי והאחדות מתקיימים בו-זמנית מעבר לזמן ומקום, סדר ותוהו, הנצחי והחולף. זהו מרחב התודעה של האינסוף.
הרב קוק תיאר את תודעת 'מוחין דגדלות' במילים שמרטיטות את הלב: "הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא, רק הוא, מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה." כשאנחנו במוחין דגדלות, אנחנו לא רק חיים – אנחנו מחיים.
אבל איך עוברים ממוחין דקטנות למוחין דגדלות? איך פורצים את כלא התודעה המוגבלת? איך יוצאים ממצרים?
כאן מגיעה המצה.
בספר הזוהר, המצה מכונה "מיכלא דמהימנותא" – מאכל האמונה. אמונה אין פירושה רק להאמין בדבר מסוים; במובנה העמוק ביותר, זו היכולת לחוות מציאות שהיא מעבר למה שהחושים והשכל יכולים לתפוס – תודעה שפורצת מעבר למגבלות של "שיחדש", מעבר למילים, מעבר למושגים.
המצה היא פשוטה, דקה, בלי תפיחה של אויר – סמל לביטול המוחלט של האגו ולפינוי מקום בתודעה למשהו שמעבר לנו. בעוד שהחמץ הוא תודעה שהתנפחה והתמלאה בעצמה, המצה היא טעימה מעולם אחר, מתודעה אחרת.
המיצרים האמיתיים שלנו אינם רק מחשבות שליליות כמו "אני לא מסוגל" או "אני לא ראוי", אלא עצם המגבלות של התודעה האנושית. אפילו המושגים הנעלים ביותר כגון "אהבה", "חופש", "אמת" – הם רק הברקה חיוורת של המציאות האמיתית, האינסופית.
אין לנו אפשרות להגיע לתודעה גבוהה יותר באמצעות מילים כי אוצר המילים שלנו, מעצם מהותו, מצומצם ומגביל. הדרך היחידה היא באמצעות דבר שמגיע כביכול מעולם חיצוני, בלתי מושג – המצה – שער לעולם תודעתי שלא היינו יכולים להגיע אליו בכוחות עצמנו.
בליל הסדר, כשאנחנו אוכלים את המצה, אנחנו מזמינים את עצמנו לחוויה של יציאת מצרים אישית, לרגע של "מוחין דגדלות" – לראות את העולם ואת עצמנו דרך עיניים רחבות ועמוקות יותר.
הזמן של אכילת מצה הוא הזדמנות לשאול את עצמכם: איך העולם היה נראה לי דרך עיניים של "מוחין דגדלות"? איך האתגרים היומיומיים, מערכות היחסים שלנו והיחס שלנו לעצמנו, לאחרים ולאלוהים, היו נחווים מפרספקטיבה כזו?
כשהמצה נוגעת בשפתיים שלנו, היא כמו מפתח שפותח מנעול של כלא נסתר. פתאום, לרגע אחד, התודעה מסוגלת לחוות עולם בלי מיצרים – החירות האמיתית להיות מעבר לכל המגבלות שמוטלות עלינו מעצם קיומנו.
וזוהי התכלית האמיתית של יציאת מצרים – לא רק לצאת מעבדות לחירות במובן הפיזי, אלא לצאת מעבדות תודעתית לחירות תודעתית. להיחלץ מהשיחדש שכולא אותנו, על ידי המצה שמשחררת אותנו – שער לעולם אחר.
חג חירות שמח,
דרור יהב
לקבלת תכנים נוספים הצטרפו לקבוצה שלי
