ברוני וור, אחות אוסטרלית שליוותה שמונה שנים אנשים בשבועותיהם האחרונים לחייהם, רשמה את מה ששמעה ליד מיטותיהם. אלפי שיחות אחרונות, אלפי תובנות. היא פרסמה ספר שהפכה לרב מכר עולמי: "חמש החרטות העיקריות של אנשים גוססים". מעניין, לא?
המקום הראשון שעלה שוב ושוב: "הלוואי שהיה לי האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי, לא לחיים שאחרים ציפו ממני".
במקום השני: "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה". אחר כך: הלוואי שהיה לי אומץ להביע את הרגשות שלי, הלוואי שהייתי נשאר בקשר עם החברים שלי, הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות יותר מאושר.
שימו לב מה לא ברשימה – אף אחד לא אמר: "הלוואי שהייתי בודק את האימייל יותר", "הלוואי שהייתי משיג עוד עוקבים באינסטגרם", "הלוואי שהייתי רבה יותר עם אנשים". כל הדברים שמילאו את היומיום שלהם נעלמו ברגע האמת, ומה שעלה לפני השטח היה מה שבאמת נמצא במרכז, גם אם לא טיפלו בו.
סטיבן קובי ניסח את זה במשפט יפה: "The main thing is to keep the main thing the main thing" – העיקר הוא לשמור על העיקר בתור העיקר.
פרשת השבוע פותחת את ספר במדבר במשהו שנראה לכאורה די יבש: מפקד אוכלוסין, ואיך השבטים חונים סביב המשכן. שלושה שבטים בכל כיוון – יהודה, יששכר וזבולון במזרח. ראובן, שמעון וגד בדרום. אפרים, מנשה ובנימין במערב. דן, אשר ונפתלי בצפון. כל שבט מתחת לדגל שלו. הלויים באמצע, במעגל קרוב יותר. ובמרכז של הכל, המשכן.
זו לא הייתה החלטה אסתטית בלבד בשביל צילומי רחפן. "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם". כל אדם ידע איפה הוא ולאן הוא שייך, ומתחת לאיזה דגל הוא.
האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל ה"שם משמואל", כתב משפט יפהפה על הדגלים: "בגשמיות, הדגל הוא לתועלת – שיידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז, ולא יסתפחו למחנה האחר". הדגל שלך נועד להזכיר לך שאם תתרחק, אם תאבד את הכיוון ותיסחף, תמיד תוכל להרים את הראש, לראות אותו ולמצוא את הדרך חזרה למרכז.
לכולנו יש דגלים, אנחנו אוספים תארים, תפקידים, זהויות שנועדו לכוון אותנו, אבל איפה המרכז של חיינו? אם היו שואלים אתכם – מה ה-main thing שלכם, האם תדעו לענות מיד?
לא במקרה, פרשת במדבר תמיד נקראת בשבת שלפני חג השבועות – חג מתן תורה. כאילו התורה אומרת לנו: רגע, לפני שאתה מקבל אותי – תבדוק טוב איפה המרכז שלך!
ולא במקרה, כי בלב המשכן עמד ארון הברית, ובתוך הארון – לוחות הברית. במרכז של המרכז, הייתה התורה. במרכז לא נמצאים תארים או תפקידים, סטטוסים או נכסים. במרכז יכולים לעמוד רק הערכים, האידיאלים. רק הדברים שלא משתנים, גם כשכל השאר משתנה.
האנשים שברוני וור ליוותה לא בהכרח חזרו בהם מהדגלים שהובילו אותם בחייהם. אבל הם כן הצטערו על כך שלא חיו מספיק את מה שבמרכז – את לוחות הברית שבתוך הארון, הארון שבתוך המשכן, שבלב המחנה. זה הסדר. פרשת השבוע מציעה לנו הזדמנות לחשוב: מה הדבר שאני רוצה שכל הדגלים שלי יפנו אליו, ואולי הגיע הזמן לשים את מה שבמרכז – במרכז.
שבת שלום,
דרור יהב
נהניתם? הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת
