גירוש היהודים; איור ב"רשומת רוצ'סטר" מהספרייה הבריטית, 1355. מתוך ויקיפדיה
"ארזו את חפציכם ועזבו את אנגליה תוך מאה ימים, אחרת דינכם מוות!" – את הצו הזה שלח המלך אדוארד הראשון לכל יהודי אנגליה בתאריך אירוני, תשעה באב שנת 1290. היהודים, שבמשך מאות שנים פיתחו את הכלכלה האנגלית והפכו את המדינה למרכז מסחרי משגשג, גורשו בבושת פנים. מה היה חטאם? הם הצליחו יותר מדי.
אני יכול לדמיין את הסיטואציה: השליח המלכותי קורא את צו הגירוש בבית הכנסת הגדול של לונדון, והרב הראשי קם ואומר: "היום אנחנו הולכים, אבל תדעו שיום יבוא ואתם תבקשו שנחזור." ואכן, כעבור 350 שנה, כשאנגליה רצתה להפוך למעצמה כלכלית, היא הזמינה את היהודים לחזור.
זה סיפור שחוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה: מצליחים, מקנאים בנו, מגרשים אותנו, ואז מבקשים שנחזור. והשבוע, בפרשת תולדות, אנחנו פוגשים את המקרה הראשון של התופעה הזו.
התורה מספרת: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה'". יצחק משקיע, עובד קשה, והקב"ה מברך את מעשה ידיו. התוצאה צפויה למדי – "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים".
אבל הפלשתים לא רק מקנאים, הם מתחילים במסע של הרס שיטתי: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". יש פרשנים שהסבירו שהבארות האלה לא היו סתם מקור מים, הן היו מרכזים רוחניים להפצת האמונה באל אחד. הפלשתים לא יכלו לסבול את ההצלחה הכפולה הזו – גם חומרית וגם רוחנית.
ואז מגיע השיא – אבימלך מגיע עם משלחת מכובדת ליצחק. יצחק שואל את השאלה המתבקשת: "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?" והתשובה פשוט מדהימה: "אִם־תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ".
רגע, הם באמת אומרים "לא נגענו בך"? אחרי שסתמו את כל הבארות שלו? אחרי שגירשו אותו, והאם מאשימים אותו שהוא עשה להם רעה? ואז הם עוד ממשיכים: "וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק־טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם". איזה היפוך של המציאות – הם מציגים את הגירוש כמעשה חסד!
כשהפלשתים אומרים "עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ", את המילה "ממנו" אפשר להבין במשמעות של "מאיתנו", אבל גם "משלנו". הם מאשימים את יצחק שהתעשר על חשבונם. בדיוק כמו הטענות נגד יהודי אנגליה אלפי שנים אחר כך, או יהודי גרמניה, פולין, איטליה, ארצות הברית…
אבל יצחק לא נכנע, הוא ממשיך לחפור בארות. כל פעם שסותמים לו באר אחת, הוא חופר אחרת. הוא לא מוותר על זכותו לחיות ולהצליח בארץ. עד שבסוף, אחרי שלוש בארות, הוא מוצא מקום שבו יניחו לו, וקורא לבאר "רחובות".
ואז מגיע הרגע המכריע – דווקא כשיצחק מתחזק ומצליח למרות כל הקשיים, פתאום אבימלך רוצה שלום: "וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ". וכמו באנגליה של ימי הביניים, כמו במדינות רבות בהיסטוריה היהודית, וכמו היום – דווקא (ליתר דיוק, רק) כשאנחנו חזקים, פתאום כולם רוצים שלום והסכמים.
אז מה לומדים מהסיפור הזה? שלושה דברים:
קודם כל – לא להיבהל כששונאים אותנו בגלל הצלחה. זה סימן שאנחנו בדרך הנכונה.
שתיים – להמשיך לבנות ולפתח, כמו יצחק שלא התייאש וחפר באר אחרי באר.
ושלוש – לזכור שהכוח האמיתי שלנו הוא לא רק בהצלחה הכלכלית, אלא בערכים וברוח שאנחנו מביאים לעולם.
בסוף, כמו שרואים אצל יצחק, וכמו שקרה באנגליה – גם השונאים הכי גדולים מבינים שהם זקוקים לברכה שהיהודים מביאים לעולם.
שבת שלום!
דרור יהב
הצטרפו לקהילת סוכרייה לשבת
