בשנת 1969 התקיים פסטיבל וודסטוק, אחד האירועים המשפיעים ביותר בתרבות המערבית. 400,000 צעירים התכנסו בשדה בניו יורק למופע מוזיקה שנמשך שלושה ימים. לימים התברר שזה היה הרבה יותר מפסטיבל שהתחיל תופעה חברתית תחת ססמאות של peace and love ואהבה חופשית.
החיפושים הרוחניים היו אז בשיאם – מדיטציה, יוגה, נסיונות עם סמים פסיכדליים, קומונות שבהן כולם שווים. הכל נעשה בשם חיפוש האמת הפנימית והחוויה האותנטית – ללכת רק בעקבות הלב.
חמישים שנה אחר כך, אנחנו מסתכלים אחורה ומגלים שלמרות המילים היפות על שלום ואהבה, רוב הקומונות התפרקו, הרבה מהמשתתפים נעשו בורגנים עם משכנתא, והחברה האמריקאית הפכה למפולגת יותר מתמיד.
איך חוויה רוחנית כל כך טהורה ואמיתית איבדה את האנרגיה שלה כל כך מהר?
בדיוק את השאלה הזו שאל משה רבנו כשעמד מול קורח ועדתו. קורח הגיע עם מסר מתקדם ורוחני: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'".
כולנו קדושים, כולנו שווים, למה צריכים מתווכים? למה שלא כל אחד יעבוד את ה' לפי מה שהלב שלו אומר?
זו בדיוק הבעיה. הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל אמר תובנה מהפכנית: בדת לא נכון לחפש קומון סנס, "הגיון ישר". כשאנחנו מחליטים איך לעבוד את ה' לפי מה שנוח לנו, לפי מה שנראה לנו הגיוני, אנחנו בעצם עובדים את עצמנו. אנחנו יוצרים אלוהים לפי הדמיון שלנו.
"רחמנא ליבא בעי" – אלוהים רוצה את הלב, זה נכון. אבל הרב סולובייצ'יק מחדד: "החוויה הדתית אינה הענין העיקרי, היא משנית. לעולם אסור שנקודת המוצא תהיה החוויה הפנימית. נקודת המוצא חייבת תמיד להיות המעשה החיצוני האובייקטיבי."
זה נראה הפוך מכל מה שאנחנו חושבים על רוחניות. אבל התורה מלמדת משהו עמוק דרך סדר עבודת המקדש: "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים… בהטיבו את הנרות". מסביר הרב סולוביצ'יק שהקטורת והנרות חייבים לבוא יחד. הקטורת – זה הרגש, החוויה, העלייה הרוחנית. הנרות – הם הבהירות, הדיוק, ההלכה.
קטורת בלי הנרות זה עשן בלי תוכן. נרות בלי הקטורת זה קפדנות יבשה. רק יחד הם מהווים עבודת ה' אמיתית.
קורח רצה עבודה שתתחיל מהלב, אבל משה לימד משהו אחר: עבודה שמתחילה מקבלת העול, ואז הלב בא בעקבותיה.
כשאנחנו מתחילים מהמעשה, מקבלת הכללים, מהכניעה למשהו גדול מאיתנו – החוויה הרוחנית שבאה אחר כך היא אמיתית. כשאנחנו מתחילים מהרגש, מה שנראה לנו חוויה רוחנית יכול להיות סתם שכרון חושים.
בעולם שלנו אנשים מחפשים רוחניות אותנטית וחוויה אישית עם האינסוף, האחד, הרוח הגדולה וכו'. זה נפלא, אבל פרשת קורח מזהירה אותנו: אם נתחיל מהחוויה, נסיים באלילות. החופש האמיתי לא בא מהעובדה שכל אחד עושה מה שבא לו. החופש האמיתי בא כשאנחנו מקבלים על עצמנו משהו גדול מאיתנו, ואז מגלים בתוך המסגרת הזו את הייחודיות שלנו.
"רחמנא ליבא בעי" – אלוהים באמת רוצה את הלב. אבל הלב שבא אחרי קבלת העול, לא במקומה.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצת סוכרייה לשבת
