בעיירה אניפולי חיו שני מנהיגים רוחניים – הרב הרשמי של העיר, ורבי זושא. רבי זושא היה צדיק מיוחד במינו, מעולם לא הוציא מפיו את המילה "אני". תמיד היה אומר על עצמו "זושא", כי הוא ידע שיש רק "אני" אחד בעולם – "אני ה' אלוקיכם".
לילה אחד, כשהירח היה מוסתר מאחורי העננים, הרב התגנב לביתו הקטן של רבי זושא.
"רבי," לחש, "איך יתכן שלי יש הכל – בית, כבוד, פרנסה – ואני מלא כעס ועצב, ואילו לך אין כלום, ואתה תמיד שמח?"
רבי זושא חייך: "שאזכיר לך מה קרה בחתונה של בתו של מוישל'ה הגביר? כששלחו את השליח להזמין אותך באופן מיוחד, הסתכלת ברשימה וכעסת שאתה רק מספר 14. אז כדי להעניש את אבי הכלה הגעת מאוחר, אבל לא מצאת מקום לשבת, וגילית שהאוכל כבר נגמר, ואף אחד לא כיבד אותך בברכות מתחת לחופה. חזרת הביתה מלא שנאה לכולם".
"אבל כשהזמינו את זושא," המשיך, "זושא לא הבין למה בכלל מזמינים אותו. מה פתאום מגיע לי הכבוד הזה? מרוב התרגשות, הגעתי מוקדם לעזור, אבל בגלל שהרב התעכב ביקשו ממני לקדש את הזוג. ואז הזמינו אותי לשולחן הכבוד, ונתנו לי את האוכל הכי משובח. זושא שמח בכל דבר קטן שקיבל, וחזר הביתה מלא אהבה לכל עם ישראל".
"אתה מבין," סיכם, "אתה רוצה את הכל, ולכן אין לך כלום. זושא לא רוצה שום דבר, ולכן נותנים לו הכל".
הסיפור הזה יכול להסביר את אחת התעלומות הגדולות בפרשתנו: איך יתכן שנח, אדם שהקדיש 120 שנה מחייו לבניית התיבה, שעליו נאמר 'איש צדיק תמים', שהציל את העולם כולו מכליה, לא זכה להיות אבי האומה היהודית?
למה אנחנו נקראים "בני אברהם יצחק ויעקב", ולא "בני נח"?
התשובה טמונה בפסוק אחד, לכאורה תמים: "וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה". אחרי חודשים ארוכים של מבול כבד והמתנה, המילים "אשר עשה" חושפות את נקודת התורפה של נח – גם אחרי שראה את כוחו העצום של הקב"ה במבול, גם אחרי שהיה עד להשמדת העולם כולו והצלתו הניסית, הוא עדיין אחז ב"אני" שלו. "התיבה אשר עשה".
כל כך מביך… כן, נח באמת בנה את התיבה, אבל האם אתה עדיין דבוק במחשבה ש'אתה' עושה משהו? ה' יתברך פועל דרכך, אז אל תיקח קרדיט מיותר.
ומה היה סופו של ה"אני" הזה? ובכן, נח, האיש שהציל את העולם, מסיים את חייו בסצנה מביכה. אחרי שהוא יוצא מהתיבה, הדבר הראשון שהוא עושה זה לטעת כרם. והכשענבים בשלות, הוא מכין יין ולבסוף מתגולל שיכור ומבוזה באוהלו, מקלל את בנו וכועס על העולם. כל כך אירוני – זה שחשב ש"הוא" מציל את העולם, בסוף מגלה שאפילו את עצמו הוא לא יכול להציל…
לעומתו, אברהם אבינו מעולם לא החזיק טובה לעצמו. הוא מודה לפני ה' "ואנכי עפר אפר", ואחרי שניצח ארבעה מלכים אדירים, אמר למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל… ולא תאמר אני העשרתי את אברם". הוא ידע תמיד שהכל מאת ה'. אולי זו בדיוק הסיבה שהוא, ולא נח, נבחר להיות אבי האומה.
הפער בין נח לאברהם הוא הפער שבין הרב לרבי זושא. זה ההבדל בין מי שחושב שמגיע לו, למי שמרגיש שלא מגיע לו כלום. בין מי שאומר "אני עשיתי" למי שאומר "ה' נתן".
זה לא אומר שאין צורך להתאמץ או להשקיע, להיפך – "וברכך ה' בכל מעשה ידיך". ה' מברך רק את מי שעושה ופועל, ולכן חובה עלינו לעשות את המקסימום. אבל בסופו של דבר, צריך לזכור שיש רק "אני" אחד בעולם.
השנה האחרונה לימדה אותנו שיעור עמוק על מחיר הגאווה ועל כוחה של הענווה. ענר שפירא, אלחנן קלמנזון, עמית מן, הרב אבי גולדברג הי"ד ועוד אינספור גיבורים וגיבורות, לימדו אותנו איך לחיות – לא מתוך "אני עשיתי", אלא מתוך ביטול מלא למען הכלל. ובעזרת השם, בזכות הענווה והאחדות הזו, שנרכשה במחיר כה יקר, נזכה סוף סוף לגאולה השלמה.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקהילת סוכרייה לשבת בוואטסאפhttps://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
