בימים הראשונים של הטלפונים הסלולריים, באו לרב אלישיב, גדול הדור באותה תקופה, ושאלו: מה הרב חושב על פלאפון, האם זה בסדר להשתמש בו?
הרב שאל, מה זה פלאפון?
אמרו לו: זה מכשיר שמאפשר לכל בן אדם להשיג אותך איפה שאתה נמצא.
הרב שאל בחזרה: למה שמישהו ירצה כזה מכשיר?…
בספרו "The Anxious Generation" (דור בחרדה), חושף פרופסור ג'ונתן היידט סטטיסטיקה מזעזעת: בין השנים 2015-2010 גדל שיעור הפניות לחדר מיון בגין פגיעה עצמית בקרב נערות מתבגרות בארה"ב ב-188%.
שיעור החרדה עלה ב-134% בין 2010 ל-2018, והדיכאון ב-106%. גם מבוגרים מדווחים על רמות חרדה חסרות תקדים.
שיעורי הדיכאון, הבדידות, הפגיעה העצמית נסקו, לעתים בשיעור של יותר מפי שניים.
היידט טוען שבשנים 2015-2010 התרחש "החיווט הגדול מחדש" של הילדות – תקופה שבה חל מעבר מילדות מבוססת משחק לילדות מבוססת טלפון. ארבעה נזקים בסיסיים אחראים למשבר: חסך חברתי, חסך שינה, פיצול קוגניטיבי והתמכרות.
לפני כמה שנים כתבתי על "דור הסמארט" (חפשו בגוגל) וטענתי שבעוד 30 שנה נסתכל על ההצפה הדיגיטלית בדיוק כמו שאנחנו מסתכלים היום על סיגריות. נזכור בזוועה איך נתנו לילדים גישה בלתי מוגבלת למכשירים, ואיך הזרמנו לתוך המוח שלנו זרם אינסופי של מידע מעורר חרדה.
אבל זה לא רק התוכן אלא המדיום – הסמארטפון מעודד אותנו בו זמנית לדבר בטלפון, לשלוח הודעות, להשתמש באפליקציות, לבדוק מה חדש ברשתות, וכל הזמן מציף אותנו בהתראות, צפצופים וציוצים. כדי להחזיק אותנו כמה שיותר, החברות מפעילות מעבדות פסיכולוגיות מיוחדות שבוחנות את הדרכים הטובות ביותר לעודד התמכרות.
האם יש משהו שאפשר לעשות?
בעל התניא, רבי שניאור זלמן מליאדי, כותב בספרו "תורה אור" על פרשת נח: "מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני עולם הזה… והנה בחי' מים רבים הנ"ל נק' מי נח…"
"מי נח" – מי המבול – הם כל ההפרעות, הבלבולים והקשיים שמבלבלים את עבודת האדם בעולם הזה.
בכל דור ודור יש מבול משלו. בדורנו זה המבול הדיגיטלי – שטף אינסופי של מידע, התראות, חדשות, דעות ודימויים, שטוען אותנו רגשית ומנטלית עד כדי אובדן היכולת לחשוב ולהרגיש בצורה בריאה.
הפתרון – מוכר. הקב"ה אמר לנח: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר". מרחב מוגן שבתוכו אפשר לשרוד את הסערה.
גם אנחנו יכולים לבנות לעצמנו תיבה, אבל מה צריך להיות בה?
ראשית, גבולות לזמן. שעות מסוימות ביום שבהן אנחנו לא זמינים. בכלל.
שנית, מרחבים פיזיים. יש אישורים בלי טלפון, בלעץי עבודה, בלי מסכים.
ויש עוד משהו חשוב.
נוח הצטווה: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה". רש"י מביא שני פירושים אפשריים: או חלון ממש, או אבן יקרה.
התיבה שלנו אינה כלא אפל. היא צריכה להיות מוארת – או בחלון שמאפשר לנו לראות החוצה בצורה מבוקרת, או באור פנימי.
חלון – מכניס אור מבחוץ: זה ספר טוב, דבר תורה, הגות, שיחה אמיתית עם בן אדם. משהו שמכניס אור מהעולם הרוחני אל תוך המרחב הפרטי שלנו. כמו שכותב היידט, פרקטיקה רוחנית דורשת קשב, דממה, התבוננות, תחושת יראה והתעלות עצמית. כל מה שהוא לא פיד אינסופי של תוכן. בנוסף, גם קהילה וטקסים משותפים – חיים שמחוברים לקולקטיב, לא בדידות.
האפשרות השנייה היא אבן טובה – אור שמאיר מבפנים. זהו זמן להתבודדות, להתבוננות פנימית, לחשיבה עמוקה. תפילה, מדיטציה, כתיבה ביומן, שיחה עם עצמנו. אור שמגיע מתוך הנשמה כשאנחנו נותנים לה מקום לנשום.
יש מהמפרשים שביקרו את נח: כשנכנס לתיבה, הוא דאג רק לעצמו ולמשפחתו, ולא ניסה להציל את העולם. לא כמו אברהם שאחר כך יתפלל על סדום, שיתווכח עם הקב"ה, שייצא לעולם עם הברכה האלוהית "והיה ברכה".
ראוי לסנגר על נח. כי לפעמים, כדי להציל את העולם, קודם כל צריך להציל את עצמך.
נח חי בעולם שהתמוטט מבחינה מוסרית, שבו "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". בעולם כזה, סתם לשמור על עצמך, על השפיות שלך, על היכולת שלך לחשוב בצורה צלולה – זה כבר הישג עצום.
בדורנו, לשמור על הקשב, על המיינד שלנו, על היכולת שלנו להישאר בני אדם שלמים – זו לא אנוכיות. זה הכרח קיומי.
אם נח לא היה נכנס לתיבה, אם הוא לא היה שומר על עצמו – לא היה בכלל אברהם (דור עשירי לנח).
לפעמים הדרך להשפיע על העולם היא קודם כל לא לתת לו להשפיע עליך. להיכנס לתיבה, לשמור על השפיות. להגן על הנקודה הטובה שבתוכך.
שיהיה לנו בהצלחה!
(הלכתי למחוק אפליקציה מהטלפון)
שבת שלום
דרור יהב
אהבתם? שלחו לעוד חברים והצטרפו לקבוצה של "סוכרייה לשבת"
