בספרות העולמית יש הרבה סיפורים על משאלות שמתגשמות, אבל אולי היפה והעמוק מכולם הוא סיפורו של פושקין על הדייג ודג הזהב.
הסיפור מתחיל בדייג עני שחי עם אשתו בבקתה רעועה על שפת הים. יום אחד, כשזרק את רשתו למים, העלה דג זהב מופלא. לפני שהספיק להחליט מה לעשות איתו, פתח הדג את פיו ודיבר: "שחרר אותי בחזרה לים, ובתמורה אמלא כל משאלה שתבקש!"
הדייג, שהיה איש טוב לב מטבעו, שחרר את הדג מיד בלי לבקש דבר.
כששב הביתה וסיפר לאשתו על המקרה, היא התמלאה זעם: "טיפש שכמוך! חזור מיד לים ובקש מהדג שייתן לנו שוקת חדשה במקום זו שנשברה!" הדייג, בלית ברירה, חזר לים וביקש – והדג מילא את המשאלה.
זו הייתה רק ההתחלה. מיום ליום גדלו דרישותיה של האישה: בית חדש, אחר כך ארמון, אחר כך ביקשה להיות מושלת האזור, ולבסוף – צארינה.
הים הלך ונעשה סוער יותר עם כל בקשה, אבל זה לא עצר אותה. בשיא יהירותה דרשה להפוך לשליטת הים עצמו, כדי שתוכל לשלוט גם בדג הזהב.
אך הפעם, כשהדייג המסכן הגיע לחוף, הים געש כל כך שבקושי הצליח לשמוע את עצמו קורא לדג. וכשהדג שמע את הבקשה האחרונה הזו, החליט שהגיע הזמן לרפא את החמדנות: בין רגע נעלמו כל המתנות. וכשהאיש חזר הביתה, מצא את אשתו חזרה בבקתה הישנה, עם השוקת השבורה.
מה יש בסיפור הזה שכל כך מדבר לכולם? אולי העובדה שהוא נוגע בנקודה עמוקה בנפש האנושית – השאלה מה העמדה שלנו כלפי החיים.
פרשת משפטים עוסקת בדיני ארבעת השומרים – ארבעה מצבים שבהם אדם מקבל חפץ או רכוש של מישהו אחר לידיו. שומר חינם הוא מי ששומר על הרכוש בלי תמורה. שומר שכר מקבל תשלום על שירותיו. השוכר משלם תמורת השכירות, והשואל מקבל ללא תמורה. לכל אחד מהם דינים אחרים במקרה של רשלנות או התנהגות חסרת אחריות.
לכאורה מדובר במשהו שקשור לקורס למשפטים ודיני ממונות יבשים, נכון? אבל אם נתבונן מקרוב, נגלה שהם משקפים ארבע גישות שכולנו מכירים מהחיים:
-יש את מי שלוקח הכול כמובן מאליו (השואל) – הוא משתמש במה שיש לאחרים בלי לחשוב פעמיים, כאילו מגיע לו. אנחנו מכירים את הרגע הזה שחבר מבקש משהו ופשוט לוקח אותו, בלי להגיד אפילו תודה.
-יש את מי שעושה כי הוא חייב (השוכר) – הוא אמנם משלם על מה שהוא לוקח, אבל הכל נעשה בכבדות, מתוך הכרח. זה כמו אדם שעושה טובה או מקיים מצוות רק כי "צריך", בלי שמחה ובלי חיבור פנימי.
-יש את מי שכל הזמן מחשבן (שומר שכר) – הוא אמנם עוזר ונותן, אבל תמיד זוכר בדיוק מה מגיע לו בתמורה. כמו מישהו שעושה חסד, אבל כותב הכול בפנקס ומצפה שיכירו לו טובה.
-ויש את מי שפשוט נותן מכל הלב (שומר חינם) – הוא לא מחשב ולא מצפה לכלום בתמורה. לכאורה, זוהי המדרגה שראוי לשאוף אליה. אז למה רובנו לא נמצאים במדרגה הזו?
מסופר על ר' אשר פריינד, אחד מצדיקי ירושלים, שפעם סיפר לו תלמיד בהתרגשות על מקרה יוצא דופן שהתרחש באמריקה: יהודי חלה ונזקק לטיפול רפואי יקר, אך לא היה לו מספיק כסף. כששמע על כך אחד המתפללים בבית הכנסת שלו, הוא פדה את כל קרן החיסכון שלו – מאה אלף דולר – כדי לממן את הניתוח.
"איזו אהבת ישראל טהורה!" התפעל התלמיד. אבל ר' אשר, להפתעת כולם, ביטל את הדבר מכל וכל. "בטוח שהייתה שם איזו פנייה אישית," אמר, "איזה אינטרס, משהו שיצא לו מזה." התלמיד, נדהם, שאל את הרב למה הוא כל כך בטוח בכך.
תשובתו של ר' אשר הייתה מפתיעה: "כי אם זה היה נקי לגמרי מכל אינטרס – המשיח כבר היה צריך לבוא!"
מה ר' אשר בעצם רצה לומר?
שאנחנו צריכים להכיר במדרגה האמיתית שלנו. קשה מאוד להגיע לנתינה טהורה לגמרי. כולנו חושבים שאנחנו הדייג שמוכן לשחרר את הדג באלטרואיזם, בעוד שהאמת היא שאנחנו דומים יותר לאשתו של הדייג…
תמיד יש איזה אינטרס קטן, איזו פנייה אישית.
ויחד עם זאת, זה בסדר גמור. ככה נבראנו – רוצים לקבל ולא לתת. ואולי זה בדיוק מה שהתורה באה ללמד אותנו: שיש דרגות שונות בנתינה, והדרך להתקדם היא קודם כל להכיר בכך שאנחנו לא מושלמים.
רק מתוך הכרת האמת שלנו, נוכל למצוא את הדרך להגיע למדרגה של נותנים גם כשלא יוצא לנו מזה כלום.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
