יום שישי אחד, בירושלים של פעם, הרב אריה לוין יצא כהרגלו לסיבוב ברחובות העיר. מטרתו הייתה פשוטה – לזרז את בעלי החנויות לסגור לקראת שבת. והנה, בעודו פוסע ברחוב, עיניו נתקלו במחזה מטריד – תור ארוך של אנשים המשתרך מחוץ לחנות גלידה.
הרב אריה הביט בשעונו, חישב מהר בראשו, והבין שאין סיכוי שהתור יתפוגג לפני כניסת השבת. לרגע הוא הרגיש תסכול, אבל אז, במקום לגעור או להטיף, הוא עשה משהו מפתיע: הוא ניגש לחנות, התיישב על כיסא, הניח את השטריימל לצידו, ואמר בשקט, כאילו לעצמו: "אני עצמי לא יודע איך הייתי עומד בניסיון כזה. איך אפשר לסגור את החנות כשיש תור כזה ארוך…"
הוא השתתק לרגע, נתן לדברים לשקוע, ואז המשיך: "אבל מה לעשות, שבת היא שבת. חייבים לסגור."
אחר כך, בפשטות, הוא קם, חבש את השטריימל, איחל "שבת שלום" לבעלי החנות, ויצא.
כעבור כמה דקות, הוא ראה מרחוק איך התור מתפזר והתריסים יורדים…
הסיפור הזה מזכיר את אחת המצוות המעניינות בפרשת השבוע שלנו, כי תצא. התורה מספרת על אדם שיש לו שתי נשים – אחת אהובה והשנייה שנואה. הבן הבכור הוא דווקא של השנואה, והתורה מצווה:
"כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָ,ה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: … לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר".
פשט הפסוקים ברור – התורה מגינה על זכויות הבכור, גם אם הוא בן האישה הפחות אהובה. אבל כדרכה של תורה, יש כאן גם רובד עמוק יותר.
ה"תולדות יעקב יוסף", תלמידו של הבעל שם טוב, מביא פירוש מרתק על דרך הדרש: האיש בפסוק הוא הקב"ה, ושתי הנשים מייצגות שני סוגים של אנשים צדיקים. ה"אהובה" היא זה שתמיד אומר לאנשים דברים נעימים, מחמיא ומלטף להם את האגו. ה"שנואה" היא מי שמוכיח ואומר לאנשים את האמת, גם כשהיא לא נעימה לשמיעה.
וכאן מגיע הטוויסט – התורה אומרת שדווקא הבן של ה"שנואה" הוא הבכור ומקבל שכר פי שניים. כלומר, הקב"ה מעדיף את מי שמוכן לומר את האמת, גם במחיר של להיות פחות אהוב.
זה מזכיר את דברי הרבי הרש"ב מלובביץ': "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי". דווקא הביקורת, התוכחה, היא מה שעוזר לנו לצמוח ולהתפתח. כמו שאומר החכם באדם, "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" – וביאר המלבי"ם, "אם אדם מוכיח לחברו על דרכו הרעה וסיבת התוכחה באה "מאהבה מסותרת", כמו האב המוכיח לבנו, שזה מרוב אהבתו… תוכחה זאת, הגם שהיא בגלוי, טובה מאד".
אז מסר ראשון – צריך לדעת לקבל ביקורת באהבה. זה רק מיטיב איתנו.
אבל – וזה ה"אבל" הגדול – הלקח השני משמעותי לא פחות. לפעמים אנחנו צריכים להיות בצד המוכיח, וזה דבר מאוד לא נעים. איך עושים את זה נכון? איך מוכיחים מבלי לפגוע? איך אומרים את האמת בלי להיות "שנואים"?
כאן אנחנו חוזרים לסיפור של הרב אריה לוין, שלימד אותנו שיעור עצום בתוכחה מתוך אהבה. הוא לא צעק, לא גער, לא הטיף. במקום זזאת הוא פשוט הראה אמפתיה, הבנה לקושי, ואז בעדינות הזכיר את המחויבות לשבת. ר' אריה לוין באמת האמין שהוא לא יותר טוב, מוצלח או נעלה מאותו מוכר גלידה. והוא גם באמת האמין בקדושתה הנצחית של השבת.
זו בהחלט משימה גדולה – להיות אנשי אמת, לא לפחד להגיד את מה שצריך בזמן הנכון ובמקום הנכון, אבל לעשות זאת מתוך אהבה, הבנה וחמלה. להיות ה"שנואה" שהיא בעצם אהובה, כי היא מוכיחה מתוך דאגה אמיתית.
לא סתם הפרשה שלנו נקראת תמיד בחודש אלול, חודש התשובה והרחמים. בחודש הזה אנחנו נדרשים לעשות חשבון נפש, להיות ישרים עם עצמנו, אבל גם לזכור תמיד לעשות זאת מתוך אהבה – אהבת ה', אהבת הזולת ואהבה עצמית.
שבת שלום,
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלי סוכרייה לשבת
