לפני כמה שנים ביקרתי באנגליה במסגרת עבודתי. נסעתי לשדה התעופה במונית עם נהג מוסלמי, הוא חבש טורבן מסורתי, ואני — כיפה גדולה.
בדרך סיפר על עצמו: "נולדתי באפגניסטן, מיסטר, אבל היום אני כאן באנגליה". אחרי כמה דקות הוא התחיל לדבר על ף מוחמד, על הקוראן ועל גלגולי נשמות. הרגשתי כאילו עוד רגע יעצור בצד וינסה לאסלם אותי… אחרי נאום ארוך מאוד, הוא פנה אליי באדיבות וביקש לשמוע ממני: "מיסטר, אני רואה שאתה יהודי, אולי תסביר לי מה זו בעצם היהדות?"
היינו כבר קרובים לשדה, והייתי צריך לחשוב על תשובה קצרה וממצה. באמת, איך מגדירים מהי היהדות? מה אתם הייתם עונים?
התפללתי שאמצא את המילים הנכונות, ולפתע עלה לי משפט בראש: "הדבר הכי יהודי הוא… שאחרי שהולכים לשירותים, במחילה מכבודך, מברכים ברכה מיוחדת, אשר יצר. ומה אומרים בה? תודה לאלוהים שעשה לנו גוף בריא שפועל בהרמוניה ושאנחנו בריאים. אתה מבין, ה' הוא כל כך גדול, שהוא יכול לרדת למקום הכי נמוך. זו בשבילי היהדות".
דרך המראה של הרכב יכולתי לראות את התדהמה שהתפשטה על פניו. דמיינתי את המחשבות מתרוצצות בראשו: "אני התכוונתי לדברים רוחניים, והוא מדבר איתי על שירותים?"
אבל בעיניי זו אכן תמציתה של היהדות — היכולת לגלות את אינסופיותו של אלוהים בתוך פרטי החיים הקטנים, ולראות גם בדבר שפל ונמוך את יד ההשגחה העליונה.
פרשת כי תצא מדברת בין היתר על הנהגות החיילים בצבא.
אחת ההנחיות היא שהחיילים יעשו את הצרכים מחוץ למחנה ויכסו אחריהם. למה צריך לצוות על זה, זה לא פשוט שצריך לשמור על היגיינה?
יותר מזה, בפסוק נאמר: "וְהָיָה מַחֲנֵיךָ קָדוֹשׁ". למה צריך שהמחנה יהיה קדוש, ואיך זה קשור למיקום השירותים?
התשובה: כי "ה' אֱלֹהֵיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֵיךָ". הוא נמצא בכל מקום.
זה בדיוק המסר שאמרתי לנהג המונית.
לימים הבנתי עוד משהו מרתק. בברכת "אשר יצר" אומרים "גלוי וידוע לפני כיסא כבודך…".
הביטוי הזה מופיע רק בעוד תפילה אחת – תפילת מוסף של ראש השנה, ביום הדין הגדול: "אתה זוכר מעשי עולם… כי אין שיכחה לפני כיסא כבודך".
במסורת היהודית כיסא הכבוד מסמל את הדרגה הגבוהה ביותר בעולמות העליונים שאליה יכול האדם להגיע. ואם כך, מה אומר לנו החיבור הזה?
שאצל היהודי הקב"ה ה' נמצא איתך כשאתה יוצא מבית הכיסא, בדיוק כמו בראש השנה, בתפילות הכי מרוממות בשנה…
התלמוד מספר סיפור נפלא על רבי עקיבא, שפעם אחת נכנס אחר רבי יהושע לבית הכסא, ולמד ממנו שלושה דברים שנוגעים להנהגת בית הכיסא. כשבן עזאי, אחד מחבריו, שמע על כך הוא תמה: "עד כאן העזת פניך ברבך?!", כלומר – לעקוב אחרי הרב לבית הכיסא זה קצת חצוף, לא?
אמר לו רבי עקיבא: "תורה היא, וללמוד אני צריך".
רבי עקיבא מלמד שאפילו במקום שנראה רחוק מקדושה, עדיין אפשר ורצוי למצוא את ה'. עבודת השם זו לא רק פילוסופיה יפה אלא דרך חיים.
אצל הרבה אנשים, הקדושה נתפסת כמשהו שקשור רק לבית הכנסת ולחגים. לכן המסר הזה חשוב במיוחד. אנחנו חיים בתרבות שמפרידה בין "קודש" ל"חול", בין "רוחני" ל"גשמי". אבל האמת היא שביהדות ההפרדה הזו מלאכותית לגמרי.
איך מיישמים את זה בחיי היומיום? מנסים למצוא את ה' בכל הרגעים של היום. כשאתם שותים כוס מים, זכרו שזה נס שיש לכם מים נקיים. כשאתם רואים זריחה או שקיעה, תעצרו רגע להתפעל. אבל גם כשאתם כועסים על מישהו בעבודה או מתעצבנים בכביש, תזכרו שהכול מה' יתברך: הוא איתך עכשיו בדיוק כמו בשאר הזמן.
זו המהפכה הקטנה-גדולה של היהדות: אפשר להפוך כל רגע לרגע של התחברות, כל פעולה לפעולה קדושה, כל מקום למקום שבו השכינה שורה. כמו שאומר הכתוב: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְבוֹדוֹ" – כל העולם מלא בכבוד האלוקים, רק צריך לדעת איפה לחפש.
ואולי, מי יודע, אם תסתובבו ברחובות לונדון, תמצאו יהודי אחד ליד בית כנסת, שהיה פעם נהג מונית מוסלמי והבין שה' נמצא בכל מקום…
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי
