איש אחד פגש ברחוב במורה המבוגר שלו.
"שלום המורה, אתה זוכר אותי?"
התבונן בו האיש המבוגר וענה, "לא. היית תלמיד שלי?"
"כן", ענה הבחור בהתלהבות, "לפני 30 שנה. בזכותך בחרתי גם אני להיות מורה!"
"בזכותי?" תמה המורה המבוגר, "מדוע?"
"אתה ודאי אינך זוכר, אבל לפני 30 שנה קנו לאחד הילדים בכיתה שעון יד שמעולם לא ראינו כמותו. אנחנו, ילדי הכיתה, הגענו ממשפחות פשוטות וקשות יום, וכך גם השעונים שקיבלנו, אבל זה היה שעון משוכלל של פירמה מוכרת, עם מחוגים זוהרים ומחשבון. בתמימותו, הוא שכח את השעון בהפסקה על השולחן, וכשחזר גילה שהוא נעלם! אחרי כמה דקות נכנסת אתה, המורה, לכיתה, והוא סיפר לך בדמעות על האובדן. בהתחלה הבטת בנו ושאלת אצל מי השעון, כאשר אף אחד לא ענה העמדת אותנו בשורה עם הפנים לקיר. אמרת לנו לעצום עיניים וחיפשת בכיסינו.
"ואז הגעת אלי. שלחת יד לכיס המעיל שלי… והנה, השעון היה שם. לקחת אותו, אמרת לנו לחזור למקומותינו ובמשך דקות ארוכות לא אמרת דבר. כל כך התביישתי ופחדתי שתחשוף אותי בפני חבריי ומשפחתי. כבר דמיינתי את המבט המאוכזב על פניהם של הוריי כאשר ישמעו שבנם גנב. כבר דמיינתי כיצד החברים מתרחקים ממני.
ואז אמרת, "ילדים יקרים. אני רוצה שתדעו שהילד שבכיסו נמצא השעון, אינו גנב. הוא ילד טוב שהיתה לו מעידה חד פעמית. בליבו הוא מתחרט על המעשה שעשה, וכבר חזר בתשובה והבטיח שלא יעשה זאת שוב. ואם ה' סולח למי שחוזר ומתחרט, על אחת כמה וכמה אנחנו…"
הילדים הנהנו בהסכמה, ולאחר כמה ימים המקרה נשכח. חשבתי שאולי תקרא לי אחרי השיעור לשיחה בארבע עיניים, אבל להפתעתי פשוט התעלמת מהמקרה. לא התייחסת אליי באופן שונה, לא לטובה ולא לרעה, כאילו כלום לא קרה. ואכן, הרגשתי בדיוק כפי שאמרת, ובאותו מעמד נשבעתי לעצמי ולה' שלא אעשה זאת שוב." האיש סיים לדבר והתבונן בפניו החתומות של הזקן, "עכשיו אתה וודאי מזהה את פניי?"
"לא", ענה הזקן. "האמת שלא. אבל אם אתה רוצה לדעת מדוע לא התייחסתי אליך באופן שונה, אגיד לך. כאשר ערכתי חיפוש בכיסים שלכם, גם אני עצמתי עיניים."
בפרשת השבוע מופיע פסוק מעניין. כאשר לאדם יש יותר מאישה אחת (באותם ימים זה היה מקובל), בדרך כלל אחת מהן היא האישה המועדפת. התורה מורה שאסור לאבא להעדיף את הבן שלה על פני הבן האחר ולתת לו חלק גדול יותר בירושה בניגוד לחוק המקראי: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור".*
הגמרא למדה דין מאוד מעניין, "*ביום* הנחילו את בניו את אשר יהיה לו". מהמילה *ביום* נלמד שכל מה שקשור לדיני ירושות ונחלות ניתן לבצע רק ביום, לא בלילה.
קצת קטנוני לא? מה זה משנה מתי חותמים על הצוואה, ביום או בלילה? אלא שעל פי דרך הבעל שם טוב, יש כאן מסר מיוחד במינו.
בתורה יום מסמל אור, בהירות, זמן שבו רואים הכול, יש יותר רוגע נפשי. לילה לעומת זאת הוא זמן של פחד, לחץ, חוסר שקט, תחושה שדברים יכולים להשתבש.
לתורה חשוב לומר שכשאדם מעביר את הנחלה שלו, צריך שזה יהיה ביום.
אך מהי נחלה? יש נחלה גשמית, בתים, נדל"ן, מכונית, מניות… אך יש גם נחלה רוחנית, מסר שאדם רוצה להעביר הלאה – למשפחה, לחברים, לעובדים, לכל האנושות, לכולנו יש דעות ומחשבות.
התורה מלמדת שכשאנחנו רוצים להעביר את המסר לסובבים אותנו צריך לעבוד דווקא במצב של "יום", כלומר ברוגע, בנחת, מתוך הקשבה ולא בסטרס ובכפייה. אי אפשר לחקוק מסר בנפשות כשהוא עובר דרך צעקות, גערות וכעס.
המורה היה יכול לתת מוסר, לצעוק ו"לחנך", אבל דווקא הדרך הפשוטה שלו היא זו שהשאירה חותם אצל תלמידו.
שבת שלום
דרור יהב
ובהצלחה לכל הילדים החמודים שמתחילים ללמוד השבוע
להצטרפות לסוכרייה לשבת
