שני חברים נכנסו לסרט תלת מימדי באולם קולנוע מיוחד. בסוף הסרט הם נפגשו בחוץ.
"ראית את הכריש? איך החייל צנח לו על הגב ממסוק בוער?! וואו זה נראה כל כך אמיתי… חשבתי שעוד רגע הם יקפצו עלי".
"כריש? על מה אתה מדבר? רמאים, אני רוצה את הכסף חזרה. כל הסרט היה בשחור לבן, ומטושטש! הדבר היחיד שהבנתי היה הכתוביות בסוף".
"רגע, לא שמת את המשקפיים שחילקו בכניסה?"
"איזה משקפיים?"

הסיפור הזה הוא משל לדרך השונה שבה יעקב ועשיו, גיבורי הפרשה, מסתכלים על העולם. עשרים שנה חלפו מאז פרשת הברכות, ועשיו עדיין כועס. עכשיו יעקב רוצה להרגיע את כעסו של לפני המפגש המתוח.
הוא שולח לו עדרים עדרים כדי לפייסו, אבל מצווה את עבדיו לא לשלוח את כולם ביחד – "רווח תשימו בין עדר לעדר". עיניו של עשיו שבעות יותר מהמראה כשהוא מופרד לחלקים, לקבוצות שמגיעות בזו אחר זו – כך האפקט מרשים יותר.

אתם מבינים? הדבר שעשיו כל כך מתלהב ממנו הוא בעצם… רווח. אויר. ואקום. גורנישט מיט גורנישט. אין שם כלום באמת, אבל זה נראה יותר טוב. אלה המשקפיים שלו, וככה הוא רגיל להסתכל על החיים.

ויעקב? הוא מקבל בפרשה הזו שם חדש – ישראל. הוא כבר למד עד כמה ה'רווח' שהעולם הזה מוכר לנו מבלבל. עד כמה האשליה הזו חזקה ורק נראית ממשית, אך בעצם היא מסתירה שקר שיודע להתחפש לאמת.
אנחונו, צאצאי יעקב, הולכים בעקבותיו. ולכן כשקוראים פעמיים ביום את המשפט הכי ישראלי שיש – "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" – מניחים את יד ימין על העיניים ועוצמים אותן. מסרבים לתת לשקר לבלבל אותנו. לא נותנים לאשליה להשתלט.
כי לפעמים דוקא זה שעוצם את עיניו רואה הכי רחוק, הכי ברור. רואה לדורות.
אז אם אין לך משקפיים מתאימים, אל תתפלא שהעולם נראה לך מטושטש…

שבת שלום!

להצטרפות לסוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1

Print Friendly, PDF & Email