"אתה לא באמת מוכשר, פשוט רימית את כולם".
"ברגע שיגלו את האמת, הכל יתפרק".
"אתה לא ראוי להצלחה הזאת".

מכירים את הקולות האלה? את התחושה הזו שההצלחה שלנו היא בעצם הונאה אחת גדולה?
בעולם המקצועי קוראים לזה "תסמונת המתחזה" (Impostor Syndrome). לפי מחקרים, כ-70% מהאנשים חווים את התחושה הזו בשלב כלשהו בחייהם – הרגשה שכל ההישגים שלהם הם תוצאה של מזל או תרמית, ושבכל רגע מישהו עלול לחשוף את ה"אמת".

אמיתי מגד, בספרו "להיות ראוי", מתאר שלוש עמדות פנימיות שאנשים מאמצים ביחס להצלחות שלהם:
הראשונה היא "לא מגיע לי" – תחושה של חוסר ערך, של ספק עצמי מתמיד.
השנייה היא "מגיע לי!" – עמדה של תביעה ודרישה מהעולם.
המעבר בין שתי העמדות האלה עדין ומתעתע, ורובנו מתנדנדים ביניהן.
אבל יש עמדה שלישית, גבוהה יותר: "אני ראוי". להיות ראוי זה לא עניין של מגיע או לא מגיע – זו עמדה שדורשת בגרות, מודעות ובחירה מתמדת.

מסתבר שהתופעה הזו, והמאבק להגיע לתחושת ראוי אמיתית, עתיקים הרבה יותר ממה שחשבנו. לפני אלפי שנים, אחד מגדולי האומה התמודד עם אותו קול פנימי בדיוק.
יעקב, אדם עשיר ומצליח, בעל משפחה גדולה ורכוש רב, נמצא ברגע הכי קריטי בחייו. מחר בבוקר הוא עומד לפגוש את אחיו – אותו אח שנשבע להרוג אותו לפני עשרים שנה. הוא מתכונן למפגש בקפידה: מחלק את המחנה לשניים למקרה של מתקפה, שולח מתנות יקרות ערך כדי לרצות את אחיו.
בלילה האחרון לפני המפגש הגורלי, הוא מעביר את כל משפחתו – נשותיו, ילדיו, ומשרתיו – לצד השני של נחל יבוק. ואז, אומרת התורה: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ".

"ויאבק איש עמו"

למה? למה להישאר לבד ברגע כזה? ומה קורה כשאדם נשאר לבד בלילה, כשכל המסכות נופלות והוא עומד מול האמת שלו?
"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר"
מי היה אותו איש מסתורי? חז"ל מכנים אותו "שרו של עשיו" – הכוח הרוחני של עשיו. אבל אני רוצה להציע כאן משהו עמוק יותר: האיש הזה זהו הקול הפנימי של יעקב עצמו, קול שרודף אותו כבר עשרים שנה.

בואו נחזור אחורה: יעקב קיבל את הברכות מאביו כשהוא מחופש לעשיו. טכנית, הוא לא שיקר – הוא קנה את הבכורה מעשיו בנזיד עדשים. אבל משהו בדרך שבה השיג את הברכות המשיך לכרסם בו. הוא ברח ללבן, התחתן, הקים משפחה, צבר רכוש עצום – אבל הקול הפנימי הזה לא הרפה: "האם אתה באמת ראוי לכל זה? הכל הרי היה מבוסס על רמאות…"
ועכשיו, בלילה הזה, כשהוא עומד לפגוש את עשיו, כל הספקות עולים במלוא עוצמתם. המאבק הפיזי עם ה"איש" הוא בעצם מאבק עם עצמו – עם כל אותן שאלות של זהות וערך עצמי שליוו אותו שנים.

המדרש מספר שהאבק של המאבק הזה הגיע עד כיסא הכבוד. כלומר, זה לא רק מאבק פיזי – זה מאבק על מהות הזהות של יעקב. האיש פגע בכף ירכו, סמוך למקום שממנו יוצאים הצאצאים, כאילו אומר: "לא רק הרכוש שלך, גם הילדים שלך, העתיד שלך – הכל בנוי על שקר".
ויעקב לא מוותר. הוא נאבק כל הלילה, עד עלות השחר. ובסוף המאבק קורה דבר מדהים – הוא מחליט להיות ראוי. וכשהוא מגיע להחלטה הזו, האיש מברך אותו: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל, כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".
השם החדש – ישראל – הוא הרבה יותר מסתם שם. הוא מסמל את המעבר מ"לא מגיע לי" ל"אני ראוי".

כי אז מגיע הרגע המכונן: יעקב מחליט להחזיר את הברכות. כל המנחה העצומה ששולח לעשיו – מאות ראשי צאן, גמלים, חמורים – היא לא רק ניסיון לפייס את אחיו. זו הצהרה: "אני מוכן לוותר על מה שלקחתי במרמה. אם מגיע לי – שיגיע בדרך הראויה".
והנה מתרחש הפלא: כשעשיו רואה את המנחה, הוא אומר: "יֶשׁ לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" – תשמור את מה ששלך. במילים אלו, עשיו בעצם מאשרר מחדש את הברכות ליעקב. הפעם לא בגניבה, לא במרמה, אלא בהסכמה מלאה.

לא בכדי התורה מציינת מיד אחר כך: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" – שלם בגופו, שלם בממונו, ובעיקר – שלם עם עצמו. לא עוד יעקב שמסתתר מאחורי מסכות, אלא ישראל – אדם שלם שמוכן לעמוד מול האמת שלו, לקחת אחריות על מי שהוא ועל מה שקיבל.

אולי זה המסר העמוק ביותר של הפרשה: הדרך להתגבר על הקולות הפנימיים שמחלישים אותנו היא לא להוכיח לעצמנו שוב ושוב ש"מגיע לנו", אלא לעשות את המסע הפנימי העמוק אל עבר היכולת להיות ראויים. כמו יעקב, אדם צריך לפעמים להישאר לבד בלילה, להיאבק עם המלאכים שלו, לצלוע קצת בדרך – אבל בסוף לצאת מחוזק, שלם יותר עם מי שהוא.

שבת שלום,
דרור יהב

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של סוכרייה לשבת

 

 

Print Friendly, PDF & Email