שנת 2081. העולם הגיע סוף סוף לשוויון מוחלט: איש אינו חכם יותר מרעהו, איש לא יותר יפה מחברו, ואיש אינו חזק יותר משכנו. כך מתחיל הסיפור הקצר "האריסון ברגרון" מאת קורט וונגוט, סופר אמריקאי שאני מאוד אוהב.
בעולם הדיסטופי הזה, מי שהתברך בכישרון מיוחד נדרש "להנמיך" את עצמו: אנשים אינטליגנטים נושאים מכשיר המשדר רעשים מטרידים כדי לשבש את מחשבתם, רקדנים מחוננים נאלצים לשאת משקולות כבדות, ובעלי מראה נאה חייבים לעטות מסכות מכוערות. הכל בשם השוויון.
הסיפור הזה מהדהד באופן מפתיע בפרשת השבוע שלנו.
לוט, אחיינו של אברהם אבינו, מארח בביתו שני מלאכים שהגיעו לסדום. אנשי העיר שומעים על האורחים ומתאספים סביב ביתו של לוט: "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם מִקָּצֶה". הם דורשים מלוט להוציא את האורחים החוצה כדי שיוכלו לבצע בהם את "מעשה סדום" הידוע לשמצה.
לוט, בניסיון נואש להגן על אורחיו, מציע להם דבר מזעזע: "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם". הוא מוכן להפקיר את בנותיו הבתולות לאונס קבוצתי, ובלבד שיניחו לאורחיו.
לכאורה, זהו מעשה נעלה של הכנסת אורחים במסירות נפש. אך הרמב"ן רואה זאת אחרת לגמרי: "מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו. אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו – אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזימה בנשים מרוחק בעיניו".
במילים אחרות, לוט לא ראה בכך בעיה.
איך הגיע לוט למצב כזה? איך אדם שגדל בבית אברהם ושרה מגיע לרמה מוסרית כה נמוכה?
התשובה טמונה בהבנת מהותה של סדום. המדרש מספר שבסדום הייתה "מיטת סדום" – מיטה באורך קבוע שכל אורח היה חייב להתאים אליה. אם האורח היה ארוך מדי, היו חותכים אותו. אם היה קצר מדי, היו מותחים אותו. בדיוק כמו בסיפור של וונגוט.
סדום לא הייתה סתם עיר של פשע ואלימות. היא הייתה עיר שקידשה את השוויון המוחלט. לא שוויון של זכויות או הזדמנויות אלא שוויון כפוי, אלים, מעוות. שוויון שמוחק כל ייחודיות, כל שונות, כל אינדיבידואליות.
וזה אולי הלקח העמוק של הסיפור: לוט, שחי בתוך החברה הסדומית, הפנים את ערכיה המעוותים. הוא אמנם שמר על מצוות הכנסת אורחים, אבל איבד את המצפן המוסרי הבסיסי שלו. הוא הפך להיות חלק מהמערכת.
וזה מה שקורה כשאדם חי בחברה מקולקלת. לאט לאט, בלי שירגיש, הוא מתחיל לקבל את הנחות היסוד שלה. מה שנראה בהתחלה מזעזע, הופך להיות נורמלי. מה שהיה פעם בלתי נתפס, הופך להיות מקובל.
ומה היה סופו של לוט? בסופו של דבר, הוא מסיים את חייו במערה, שם בנותיו משקות אותו יין ושוכבות עמו. המעגל נסגר באופן טראגי, כפי שמסיים הרמב"ן: "לכך אמרו רבותינו: בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן? אמר לו הקב"ה: לעצמך אתה משמרן".
אנחנו תמיד מושפעים מהסביבה שלנו. השאלה היחידה היא ממי ומאיזו חברה נבחר להיות מושפעים. זאת הבחירה האמיתית שלנו.
והשוויון – ערך חשוב, אבל לא במחיר של מחיקת הייחודיות האנושית. לא במחיר של אובדן המצפן המוסרי. ובעיקר – לא במחיר אובדן הצלם האלוקי שבאדם.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקהילת הווטסאפ של סוכרייה לשבת
