-מוקדש לע"נ מורנו ורבנו הרב בנימין דב רוזנצוייג ע"ה-
"אני אוהב אותך" – קל להגיד.
"אני פה בשבילך" – עוד יותר קל.
אבל כשמגיע הרגע האמיתי, כשצריך להוכיח את זה במעשים – לפעמים מתגלה פער עצום בין המילים היפות למוכנות שלנו לפעול.
וזה בכל תחום – כמה פעמים הבטחנו "אני אתחיל מחר דיאטה", "השבוע אבקר את סבתא", "בפעם הבאה אתרום"? ואז, כשמגיע הרגע לקיים – איכשהו יש סיבה טובה לדחות.
פרשת ויקרא, הפותחת את ספר ויקרא, עוסקת כולה בקורבנות. וכשמדברים על קורבנות, בעצם מדברים על *הקרבה* – הנכונות לוותר על משהו בעל ערך עבור מטרה נעלה יותר.
הפרשה מתארת סוגים שונים של קורבנות, ושניים מהם בולטים במיוחד: קורבן עולה וקורבן שלמים.
*קורבן עולה* עולה כליל על המזבח – נשרף לגמרי, ואף אחד לא נהנה ממנו באופן ישיר. זהו ויתור מוחלט.
*קורבן שלמים*, לעומת זאת, הוא הרבה יותר "נעים" ו"נוח". הוא מביא שלום לעולם, כפי שמסביר רש"י, בגלל שכולם נהנים ממנו – חלק מהבשר נאכל על ידי הבעלים, חלק על ידי הכהנים, וחלק עולה על המזבח. win-win situation.
במסכת חגיגה ישנה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: באיזה קורבן צריך להשקיע יותר? בית שמאי אומרים – קורבן עולה. בית הלל אומרים – שלמים.
קל להבין את בית הלל. קורבן שלמים הוא נחמד – כולם נהנים, כולם מרוויחים. אבל רגע… אם כולם מרוויחים, איפה בדיוק ההקרבה כאן?
זה קצת כמו לומר "עזרתי לחבר" אחרי שהשאלת לו משהו שאתה ממילא לא משתמש בו.
האמת היא ששלמים, במובן מסוים, הוא לא באמת קורבן כל כך גדול. זה קצת כמו ארוחת "על האש" נחמדה ברחבת הכותל, שחלק ממנה – זה שממילא פחות טעים – אתה נותן במתנה. איפה הוויתור האמיתי כאן?
קורבן עולה, לעומת זאת, הוא ויתור מוחלט. אתה לוקח משהו יקר ערך, ואתה פשוט… מוותר עליו. לגמרי. בלי לקבל שום תמורה ישירה.
זה מזכיר לי סיפור מדהים על ר' אשר פריינד, הצדיק הירושלמי (נפטר ב-2013). פעם סיפרו לו על יהודי בארה"ב שהצליח לחסוך בתוכנית חיסכון (מושג שאז לא היה מוכר בארץ) 13,000 דולר – סכום עצום באותם ימים, השווה כמעט למיליון שקל של ימינו. יום אחד אותו חסכן שמע על חבר שלו שלדאבון הלב חלה במחלה קשה, ולהוצאות הטיפולים ושכר הרופאים נדרשו סכומים עצומים. הוא לא חשב פעמיים, שבר את החיסכון ונתן לחברו החולה את כל הכסף.
האדם שסיפר זאת לר' אשר הביע התפעלות אדירה מאותו אדם שגילה כזו מסירות נפש להציל את חברו. ללא שום פניה ואינטרס, רק לשם שמיים!
אך תגובתו של ר' אשר הייתה מפתיעה: "קשה להאמין. מן הסתם היה כאן איזה אינטרס, נגיעה עצמית כלשהי. כי אם באמת לא היה שום אינטרס, משיח היה חייב לבוא מיד!"
מה ר' אשר ניסה לומר? שוויתור מוחלט בלי שום אינטרס הוא דבר כל כך נדיר ומרומם, שאם היה מתרחש באמת – העולם היה משתנה לחלוטין.
השאלה שאני רוצה להשאיר כאן השבת מאתגרת במיוחד, אל תחשבו שלי עצמי יש תשובה כל כך טובה. האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות ללא שום אינטרס אישי? אולי מצווה שאף אחד לא יודע עליה, שאין בה שום הכרה חברתית? רגע של חסד אמיתי, ויתור שרק אתם ובורא עולם יודעים עליו?
כי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". בעולם של מילים יפות, המעשים, לא מילים, מספרים את הסיפור האמיתי של מי אנחנו.
שבת שלום,
דרור יהב
הצטרפו לקהילה שלי סוכרייה לשבת
