תארו לעצמכם: אתם נכנסים לחדר, ופתאום רואים המון אנשים פותחים את בטנו של חייל ששוכב על מיטה. הזעזוע הראשוני – "מה הם עושים לו?!" – מתחלף במהרה בהבנה: זה חדר ניתוח חירום. הם לא פוגעים בו, הם מצילים את חייו.
או הנה סצנה אחרת: אתם עוברים ליד הבית שגדלתם בו, ולפתע רואים מנוף ענק הורס אותו עד היסוד. הלב נצבט, הזיכרונות צפים, אבל אז אתם מבינים – זו לא הריסה, זו התחדשות. במקום הבניין הישן יקום בית חדש, יציב ויפה יותר.
מעניין איך אותו מעשה יכול להיראות כל כך שונה כשמבינים את ההקשר שלו.
החיים שלנו מלאים ברגעים כאלה. משברים, קשיים, אכזבות – כולנו רוצים לברוח מהם. "מתי כבר אמצא זוגיות?", "הלוואי שהייתי כבר אחרי המחלה הזו", "אם רק הייתה לי עבודה טובה יותר", "שהמלחמה כבר תיגמר!". אנחנו רוצים לדלג ישר לסוף הטוב, נכון? אבל מה אם הקושי עצמו הוא חלק מהסיפור?
הנה סיפור קטן שממחיש את זה:
*מעשה בערבי אחד שהיה חורש בהר הבית, והייתה פרתו גועה. עבר שם יהודי אחד ושמע קולה. אמר לו: 'התר את פרתך והתר את מחרשתך, כי הנה חרב בית המקדש'. בעוד שהם מדברים געתה הפרה פעם שנייה. אמר לו: 'קשור פרתך וקשור מחרשתך, כי הנה נולד מלך המשיח'.* (איכה רבה)
וואו, רגע. באותה שנייה שהבית נחרב, כבר נולד המשיח? זה נשמע כמעט אבסורדי. אבל אולי זה בדיוק העניין – ברגע החושך הכי גדול, כבר מתחיל לזרוח האור של הגאולה.
אז מה זה אומר לגבינו?
כשאנחנו באמצע קושי, במקום לנסות לברוח ממנו, אולי כדאי לשאול – מה אני יכול ללמוד מזה? איך אני יכול לצמוח מזה? ובעיקר – איך ארצה להיזכר בתקופה הזו בעתיד? כמישהו שנשבר, או כמישהו שהתמודד בגבורה?
זו בדיוק המהות של שבת חזון, השבת שלפני תשעה באב. אנחנו מתחברים לכאב של החורבן, אבל גם לתקווה של הגאולה. חוכמת היהדות מלמדת שבסופו של דבר, הם שני צדדים של אותו מטבע.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם "באמצע הניתוח" או "תחת המנוף של ההריסה", זכרו – אולי זה בדיוק הרגע שבו מתחיל משהו חדש ונפלא.
שנזכה כולנו לראות את האור שבתוך החושך, ואת הגאולה שצומחת מתוך החורבן.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי
