השבוע, כשעברתי בתחנת רכבת עמוסה במיוחד, נזכרתי בניסוי "השומרוני הטוב".
בשנת 1973 ערכו דארטלי ובנטסון מאוניברסיטת פרינסטון ניסוי מעניין, שנועד לחקור את הסיבות להתנהגות אלטרואיסטית (עזרה לזולת).
משתתפי הניסוי, שהיו סטודנטים לתאולוגיה, התבקשו למסור דרשה בנושא חסד ועזרה לזולת ("השומרוני הטוב"). אולם בדרכם לדרשה הציבו החוקרים אדם פצוע ששכב על הארץ והיה זקוק לסיוע. החוקרים רצו לבחון האם הסטודנטים יעצרו לעזור לו.
התוצאות היו חד-משמעיות: כשהמשתתפים לא מיהרו, 63% – כמעט שני שליש מהסטודנטים – עצרו לעזור. אך כשהמשתתפים נחפזו בדרכם למסור את הדרשה (על עזרה לזולת, כאמור!), רק 10% עצרו לעזור.
מסקנת המחקר הייתה ברורה: לא משנה בדרך לאן הם, כשאנשים ממהרים הם לא שמים לב למה שקורה סביבם.
נזכרתי בניסוי הזה כשהתבוננתי סביב בתחנת הרכבת. כולם ממהרים ורצים לכל כיוון, תקועים בתוך המכשירים החכמים שעושים אותנו טיפשים, וגם אני בתוכם…
וחשבתי שמרוב שאנחנו עסוקים ומרוכזים, איבדתי כל יכולת להסתכל סביב ולראות אם מישהו זקוק לעזרתי.
למזלי נזכרתי שעכשיו עשרת ימי תשובה, והחלטתי לעשות על זה תשובה. גם אם היא תימשך רק רגע, הרגע הזה גם שווה משהו.
וכך, לרגע אחד, הכנסתי את המכשיר לתיק, והתבוננתי.
לא ראיתי אף אחד שרוע על הרצפה וזקוק לעזרה, אבל ידעתי שאם הוא כן היה שם – אולי הייתי רואה אותו, סוף סוף.
אז למרות שיש המון עבירות שצריך לחזור עליהן בתשובה, השנה מצאתי נקודה אחת שהייתי רוצה לעבוד עליה.
"ומלאכים יחפזון", אנחנו אומרים בפיוט "ונתנה תוקף", אבל השנה אני לא רוצה להיות כזה – אני רוצה להיות איטי ומהורהר, פחות נחפז, פחות מלאך ויותר אדם.
ונאמר אמן.
גמר חתימה טובה,
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שקטה של סוכרייה לשבת
