יוצא לאור | ראיון עם הרב מיכי יוספי

שיחת חברים עם מיכי יוספי על ישיבת 'עוד יוסף חי' של פעם, על כוחה של התוועדות ועל המילים המתוכננות והלא מתוכננות שעוקפות את מחסומי התודעה הרגילים > לרגל צאת ספרו החדש, בהוצאת "קרוב אליך"

דרור יהב

כמה ימים לאחר חתונתם הגיעו מיכי יוספי ואשתו לביתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב. הוא הזמין אותם להיכנס, ובמהלך הביקור מיכי העז ושאל בנוגע לסיפור שסיקרן אותו. כמה שנים לפני כן ביקרו הרב מרדכי אליהו ור' אברום אצל הרבי מלובביץ', זכר צדיקים לברכה, ובעוד שחלק אחד של השיחה תועד ותומלל, חלק אחר שבו הם שוחחו לבד עם הרבי בחדרו נותר עלום.

"הייתי סקרן לדעת, וניצלתי את ההזדמנות להיות קצת חצוף ולשאול את ר' אברום על מה הם שוחחו עם הרבי", כתב מיכי. "ר' אברום אמר שאותו חלק של השיחה אכן נשאר סודי, והוא עדיין לא יכול לספר עליו. אבל מה שהוא כן סיפר, זה שהרבי ביקש ממנו שילמדו ב'מרכז הרב' פנימיות התורה. הוא לא הגדיר דווקא לימוד חסידות, אלא פנימיות התורה, אפילו קבלה או ספרי פנימיות אחרים. העיקר הוא שתהיה בזה קביעות וילמדו 'בסדר מסודר', כך הוא אמר לר' אברום".

הרב מיכי המשיך ושאל, "ומה עשית עם זה?"

ר' אברום ענה כי היה לו מכתב בכתב ידו של בעל ה'לשם', גאון בתורת הקבלה וסבו של הרב אלישיב זצ"ל, שבו הוא מדריך איך להיכנס לפנימיות התורה וללימוד הקבלה שלב אחרי שלב. ר' אברום צילם את המכתב ותלה אותו בלוח המודעות של הישיבה. הוא רמז שזה המקסימום שהוא היה יכול לעשות כ'ירושלמ'ר'…

את הסיפור הזה מביא הרב מיכי יוספי בספרו החדש, "שיחת חברים", שיוצא לקראת י"ט כסלו בהוצאת 'קרוב אליך'. מבחינתו, העובדה שאפילו 'ירושלמים' כמו ר' אברום הסכימו לגלות ולו טפח מעיסוקם בפנימיות התורה היא אחת התוצאות של י"ט כסלו, המכונה בחסידות חב"ד 'ראש השנה לחסידות'.

"תורת החסידות לוקחת את סודות התורה ואת פנימיות התורה, ומלבישה אותם בצורה כזאת שיהיו שווים לכל נפש", מסביר הרב מיכי. "אם בעבר בשביל ללמוד קבלה היה צריך הכנה רבה מאוד, מצד הגיל ומצד ההתקדשות וטהרת המידות, תורת החסידות עשתה שהלימוד הזה יהיה שווה לכל נפש ויתקבל בכלים מתאימים. על החידוש הזה היה קטרוג גדול בשמים, שהשתלשל בצורת המאסר של האדמו"ר הזקן". את השחרור מהמאסר ראה בעל התניא כאות שיש להפיץ את תורת החסידות ביתר שאת, ובקשתו של הרבי מר' אברום הינה חלק מאותו המהלך.

סבא התחבא מאחורי כסא

הרב מיכי יוספי מלמד חסידות ופנימיות כבר שנים רבות. בעבר ניהל בית יהודי בהודו והתגורר בחוות 'ישוב הדעת', שם העביר פעילויות למחפשי דרך וגם שבתות התוועדות. למרות הזיהוי הרב שלו עם תורת החסידות, הבית בו גדל היה רחוק מכך.

"גדלתי בבית חרדי-ליטאי בבני ברק. אבי הוא דרשן ידוע מאנשי תנועת המוסר, שבנה את עולמו הרוחני על שיחותיהם של רבנים כמו רבי אליהו לופיאן והרב יחזקאל לווינשטיין. ובכל זאת, את בר המצווה שלי עשינו אצל הרבי מנדבורנא".

הסיבה לכך היא שסבו היה חסיד מובהק של האדמו"ר רבי חיים מרדכי מנדבורנא, ה'דבר חיים'. ההיכרות בין השניים החלה עוד בימי מלחמת העולם, ברומניה. במשפחה מסתובב סיפור מוכר שאחרי המלחמה המשפחה התגוררה במחנה עקורים, ובשביל לשרוד כלכלית הסב סחר במטבע זר באופן לא חוקי. לא היתה ברירה אחרת. פעם אחת שוטרים תפסו את סבו באמצע מסחר והתחילו לרדוף אחריו. הוא רץ בשארית כוחותיו לביתו של האדמו"ר רבי חיים מרדכי, ואמר לו בבהילות: "השוטרים רודפים אחריי!". הרבי אמר לו: "עמוד מאחוריי והחזק בכיסאי". הסבא תפס בכיסא, וכעבור שניות מעטות נכנסו השוטרים לבית, חיפשו בכל פינה ולא הצליחו למצוא אותו, למרות שעמד כל הזמן מאחורי הכיסא של הרבי. הם שאלו את הרבי אם הוא ראה מישהו נמלט, והוא אמר להם: "בבקשה, חפשו בכל הבית". זה היה מופת גלוי, הסבא לא נמצא, והקשר של המשפחה עם האדמו"ר התחזק.

בגיל מאוחר יותר הגיע מיכי לישיבת 'עוד יוסף חי' בקבר יוסף ולמד אצל הרב יצחק גינזבורג. על התקופה הזו הוא מספר: "למד שם גרעין מכובד של אברכים ובחורים, שלימים צמחו לרבנים כמו הרב דוד דודקביץ', הרב יהושע שפירא, נעם לבנת, הרב אמנון פרומן, הרב גדי בן זמרה ועוד. זו הייתה חבורה מרשימה". שם הכיר לראשונה ספרים כמו ליקוטי מוהר"ן ותניא, ונחשף לעומק החסידות. בהמשך עבר עוד כמה גלגולים. "טיילתי במזרח הרחוק במשך יותר משנה וחצי, חזרתי לארץ והתחתנתי. אחרי החתונה התחלתי למלא את ליבי בתורת החסידות". מאז הוא עם החסידות.

לא יודע מה להגיד עד שהטלפון מגיע

באחד הקטעים בספר החדש מתייחס הרב מיכי לתהליך של הוצאת ספר חדש: "דפי טיוטה של ספר נותרים סגורים במגירה של הכותב, מקום סגור וחשוך, ולא באים לידי ביטוי. אחר כך, כשהם יוצאים החוצה, התוכן שלהם מתפרסם והם 'יוצאים לאור'. כך גם כל אחד מאתנו צריך להיות מוציא לאור – את האור של בני ביתו וגם את האור של עצמו".

למעשה הספר החל ממדור בתכנית של ידידיה מאיר ברדיו קול חי. כמעט מדי שבוע הוא וידידיה מקיימים התוועדות קצרה ברדיו, שבמהלכה מוסר הרב מיכי דברי חיזוק מתוקים מדבש.

לדבר כל שבוע ברדיו 16 שנה ולא לחזור על עצמך זה בטח דבר לא קל. אתה מתכונן מראש?

"בדרך כלל אני מדבר את מה שפוגש את ליבי. יש מחלוקת מעניינת בין בית שמאי לבית הלל לגבי הכנות לשבת. שמאי היה מוצא סחורה טובה בתחילת השבוע ושומר אותה לשבת, ואילו הלל היה אוכל את מה שמצא וסומך שלכבוד שבת הוא בוודאי ימצא סחורה עוד יותר טובה. לפעמים אני כמו בית שמאי ושומר סיפור או דבר תורה טוב במשך שבעה ימים עד התכנית הבאה, ולפעמים אני לא יודע מה להגיד עד הרגע שבו ידידיה מתקשר אלי. לרוב אני משתדל להכין מראש, אבל לפעמים המעיין נותר סתום עד לרגע השיחה עצמה. ואז, לא פעם כוח ההתוועדות שמדברים ביחד מעלה דיבורים טובים".

מה זו בשבילך התוועדות?

"היום המילה התוועדות הפכה לשם מושאל להתכנסות בצוותא במובן שיושבים ושרים ניגונים, מספרים סיפורי חסידים, אבל במהות המטרה היתה לטפח קשר והתקשרות, לאפשר שכל אחד יביא את הנקודה המיוחדת שלו.

"לא מזמן, בכ' חשוון, חל יום ההולדת של רבי שלום בער המכונה אדמו"ר הרש"ב. קראתי חוברת סיפורים עליו (וזו אגב הזדמנות למסור ברכת תודה למי שהוציא אותה בעילום שם). חלק עיקרי מהסיפורים עסק בעושר הגדול ובברכה הגדולה שיש בהתוועדות. באחד הסיפורים מסופר שהרש"ב שאל את אביו כמה שאלות בלימוד, והוא ענה עליהן. אבל למרות שהבן הבין כל מילה שנאמרה, ההסבר לא נקלט בהרגש פנימי. הסיפור אומר כך: 'ראה אבי שזה המצב, ואמר לי את המלים הבאות: אל התענוג האמיתי ביראת שמיים וההבנה האמיתית בחסידות, מגיעים באמצעות התוועדות חסידית'".

חמישים שנה מאז ההתוועדות האחרונה

"התוועדות היא דבר מאוד חי. אני ממש מבין למה הרבי הריי"צ כתב שהיא אחד מעיקרי החסידות. היום אולי היו מכנים אותה 'קבוצת תמיכה'. לא מדובר רק בישיבה ביחד בגובה העיניים, באהבה, אלא גם בדיבורים שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, שמעוררים את הנפש מתוך מקום של אהבה, של חיבה.

"מספרים על ר' מנדל פוטרפאס, אחד מגדולי החסידים בדור הקודם, שבנו היה בבית רפואה במצב קשה. שמעו אותו מדבר מחוץ לחדר הניתוח עם ריבונו של עולם, והוא ביקש שהקב"ה ישלח לבנו רפואה שלמה בזכות העובדה שהוא מעולם לא עזב התוועדות באמצע. צריך להבין, ליהודי הזה היו הרבה נקודות זכות: לימוד תורה, מסירות נפש בשמירת מצוות, שנים של מאסר בסיביר על הפצת יהדות בברית המועצות ועוד. ובכל זאת, הוא כל כך הוקיר את העניין של להישאר בהתוועדות בקבלת עול עד הסוף, שעם הזכות הזו הוא בא לריבונו של עולם".

מה אמורים לעשות בהתוועדות חסידית אמיתית?

"שמעתי סיפור שסיפר בנו של אדמו"ר ה'צמח צדק', שיום אחד הוא ראה את אביו מתהלך בחדרו בחוסר שקט, והיה נראה כאילו הוא בצער פנימי על משהו. הבן שאל את אביו, מה קרה? התשובה של הצמח צדק היתה מאוד מפתיעה: הוא ענה: 'היום מלאו חמישים שנה מאז ההתוועדות האמיתית האחרונה שלי'. עבורו התוועדות אמיתית היתה היכולת לשבת כשווה בין שווים, והוא סיפר שעד שהגיע לגיל עשרים לא התייחסו אליו בגינוני כבוד יוצאי דופן בגלל היותו נכד של אדמו"ר הזקן. אבל כנראה שבזמן הזה 'סימנו' אותו, הוא היה גם חתן ומאוחר יותר אדמו"ר, ולדבריו 'מאז שקיבלתי את העול של רבי לחסידים לא טעמתי טעמה של התוועדות חסידית'. מכאן אתה למד שהתוועדות אמיתית היא כשכולם יושבים יחד ומדברים בגובה העיניים. בדרך כלל חושבים שמי שיש לו מה להגיד צריך לדבר הרבה, אך האמת כמובן שונה, מי שיש לו יותר תבונה רוצה לנצל את הזמן בשביל להקשיב…

"בזמננו זה הולך ותופס יותר ויותר. כשרוצים לרומם אנשים לחשבון נפש, הדרך של תוכחת החסרון של האדם או מתן תשומת לב לחלק הלא טוב כבר לא כל כך עובדת. בדרך החדשה-ישנה שמציעה החסידות יש יותר ויותר שיח שנובע מן הלב, מתוך ניגון, אהבת רעים, אחוות חסידים ולגימה שמקרבת את הלבבות. ואגב, צריך לומר משהו על הלגימה: ככל שאדם לוקח 'לחיים' בהתוועדות בצורה מאוזנת, זה יכול לחסוך לו הרבה צרות בחיים שנגרמות משתייה לא מאוזנת…".

לקבל אחד מהשני

הספר החדש התחיל כאמור מתכנית רדיו ובהמשך התפתח גם למדור ב'קרוב אליך', והוא כולל קטעים, רעיונות וסיפורים לא ארוכים, אבל הם בהחלט בבחינת מעט המחזיק את המרובה. "לפעמים יש תפיסה שצריך לשמוע הרבה בשביל להשתנות, להיכנס ל'עבוידה', להתבוננות עמוקה". אומר הרב מיכי. "אבל אני יודע שאצלי לעתים סיפור אחד שנוגע בי, שפוגש אותי באמת, יכול להחיות אותי שבוע שלם בעבודת השם.

"הרב יצחק גינזבורג הסביר פעם שהדהוד הוא כשאני שומע משהו בחוץ ומשהו בתוכי מגיב אליו ויודע שזה נכון, שזה בדיוק סוג המנגינה שרציתי לשמוע. יש היום ברוך השם ספרי דרוש וסיפורים רבי ערך, אבל למצוא את אותו דבר שיהדהד בי, זה יותר מאתגר. אז גם אני קורא ושומע מבחוץ, ומחפש מה מחזיר הד פנימי בתוכי. כשאני שומע משהו כזה, אני רוצה להביא להתוועדות ולסעודת שבת הביתה או לספר לתלמידיי".

אתה מדבר הרבה על היכולת להיות ביחד, לדבר בגובה העיניים. למה זה כל כך חשוב לך?

"כפי ששמת לב, שם המדור ב'קרוב אליך' הוא שיחת חברים. רבי נחמן אמר על שיחת חברים את המילים 'ומקבלין דין מן דין', שזה תרגום בארמית לפסוק מהנביא שאנחנו אומרים כל יום, "וקרא זה אל זה ואמר". שאלו חסידים, למה כשרבי נחמן דיבר על המעלה הגדולה שיש לשיחת חברים הוא לא אמר ישירות את הפסוק בלשון הקודש? למה הוא אמר את הביטוי בארמית? היה מי שענה, שאם האסמכתא תהיה "וקרא… ואמר", תשומת הלב תהיה שכל אחד יאמר כמה שיותר, כאילו זה העיקר. ואילו עכשיו, שהביטוי הוא 'מקבלין דין מן דין', זה אומר שתשומת הלב היא לקבל אחד מהשני, להיות כמה שיותר קשוב לנקודת מבטו של האחר, ולהאמין בהשגחה פרטית שהדיבורים שעלו פה נועדו למצבך עכשיו, שיש להם כוח להאיר לך את הדרך להתקדם עוד ולהתפתח".

מצומת תפוח לשכם על אופניים

יש לפעמים אנשים שלא מבינים מה העניין הגדול בי"ט כסלו, בסך הכל אדמו"ר הזקן שוחרר ממאסר. למה צריך לקרוא לזה ראש השנה לחסידות ועוד כל מיני ביטויים?

"המהפכה של הרבי מלובביץ', ששלח שלוחים לכל קצוות תבל, או הסלוגן של בתי חב"ד שהם 'הכתובת לכל עניין יהודי', ויש להוסיף – בכל רמה, כך שבין מי שעושה את צעדיו הראשונים בזהות יהודית כמו ברית מילה, מזוזה או חגים ועד לימוד עמוק של תורת החסידות – נובעים כולם מהיום הזה. שהרי אדמו"ר הזקן הבין שמקטרגים בשמיים על כך שהוא הפיץ את המעיינות בצורה רחבה מדי.

"יש מכתב של הרב קוק זצ"ל שבו הוא סוקר שיטות בקבלה, והוא מסביר את קבלת הראשונים כקבלת הרמב"ן, ובדור מאוחר יותר קבלת הרמח"ל, קבלת הגר"א, אבל הוא כותב שעל כולם עלה בביאוריו אדמו"ר הזקן, שהדברים יהיו בחכמה בינה ודעת, מובנים היטב ומתיישבים על נפש ולב האדם בצורה של השגה. יש גם תיאור של המזכיר של הרב קוק שראה אותו לומד ליקוטי תורה על שיר השירים בדבקות והתפעלות, ואמר "זה ממש רוח הקודש" מרוב שזה כל כך החיה אותו. אז כן, בהחלט הדברים האלה החלו בי"ט כסלו, כשהקטרוג הפך לטוב. מי יודע מה היה קורה חלילה לכל המפעל האדיר של לימוד והפצת החסידות אם אדמו"ר הזקן היה נשאר במאסר. במקום זה קיבלנו זמן מיוחד של התחדשות והתחיות בהפצת המעיינות".

כדי להמחיש את העניין של י"ט כסלו הוא נזכר בימיו בישיבה. "היתה אווירה מיוחדת בימים ההם בישיבה שהיתה אז בקבר יוסף בשכם ממש. כל המציאות היתה שונה לגמרי – אני זוכר שפעם לקחתי אופניים בטרמפים מבני ברק עד צומת תפוח, ומשם רכבתי בירידה עד קבר יוסף דרך הכפר בלאטה. אז זה לא היה נחשב ליוצא דופן או מסוכן. אם זכרוני אינו מטעה אותי, שכם ננטשה במסגרת הסכם אוסלו בי"ט כסלו, כנראה כדי לרמז שצריך שהחזרה אליה תהיה כמו בישועה של בעל התניא, ומעניין שבדרך כלל מציינים את היום סביב פרשיות וישב-מקץ, שהן עניינו של יוסף. מה שמשותף גם ליוסף הצדיק וגם לאדמו"ר הזקן, זה שהם אלה שצוחקים אחרונים.

"יש מצבים בדרך שנראים אבודים, אך האות הבולטת במילה יוסף היא ס', והוא הראשון באבות הקדושים ובאבות האומה שס' נמצאת בשמו – עיגול שלם שאומר שכשאתה הכי למעלה כדאי להכין את עצמך לימי הירידה, וכשאתה הכי למטה אתה יכול להכין את עצמך לימי העלייה, כי הגלגל סובב. יוסף מלמד אותנו שגם כשאתה בירידה אל תתפעל. היא זמנית".

לחיות מהמקום הגבוה

איך מפיצים את המעיינות היום? אתה בעד?

"אני זוכר משהו שנאמר בקבר יוסף על ההבדל בין חברון, ירושלים ושכם – חברון באה מהמילה לחבר. גם על ירושלים נאמר בזמן העלייה לרגל 'כל ישראל חברים'. ואילו על יוסף נאמר 'יוסף ה' לי בן אחר', כלומר עניינו הוא לקחת את האחר ולעשות אותו לבן. לקחת את מי שלגמרי בחוץ, ולהשפיע עליו הרבה קירוב, הכלה ואהבה עד שהוא ישוב להיות בן.

"יש כל מיני סוגי הפצות: יש מי שכותב ספרים, יש מי שמוסר שיעורים, יש התוועדויות. אבל לי נראה שהיום ההפצה הכי משמעותית היא משפט של ימימה, שאמרה שהנתינה הכי גדולה לאחר היא לדייק מולו. לדייק בשפה שלה זה לחיות בפועל את הערכים, האידיאלים, ההבנות שלך, מהמקום הכי גבוה. לא לפעול מהאוטומט, אלא לבחור מתוך המקום המהותי, כי אז הוא רואה לא את מה שאתה מטיף לו, אלא את מה שאתה חי באמת.

"הרבה פעמים אנחנו מטיפים, אבל לזולת יש קולטנים עדינים שדרכם הוא קולט את מקומנו מעבר למלים. אם מה שאנחנו אומרים תואם את מה שקורה במערכת הרגשית שלנו, זה נפלא מאוד. אבל אם אנחנו לא חיים את זה לגמרי, התדר לא עובר. יש אנשים שיש להם פער בין המערכת הרגשית לבין מה שהם משדרים כלפי חוץ. כשאדם חי בהרמוניה, המערכת הרגשית מגיבה למערכת האמונה וחיה לפיה, בבחינת 'וידעת היום והשבות אל לבבך', הדעת והמוחין מקושרים אל הלב.

"זה בסדר ומותר לדבר על מדרגות שעדיין לא הגענו אליהן, לפחות אנחנו מוסיפים דעת לשומע. אבל לחיות מול הזולת את החיים שנועדת לחיות – כשאתה חי את מה שאתה מדבר עליו – זה משאיר רושם בלתי רגיל. רבי נחמן קרא לזה 'לקשר את עצמו לנקודה השייכת אל ליבו בעת הזאת', והרבי קרא לזה להיות פנסאי שאליו מתקבצים סביב האור".

איך עושים את זה? איך חיים מתוך ההוויה הגבוהה שלנו?

"יש כל מיני דרכים. תיקון המידות, התבוננות כפי שמתוארת בספר התניא, התבודדות אצל רבי נחמן. להתבונן זו מילה מרכזית בעבודת הנפש של אדמו"ר הזקן, והספר שלו כולל הצעות מפורטות מאוד שכדאי ליישם. רבי נחמן אמר לעשות מהתורות תפילות, כלומר לבקש בהתבודדות על הדברים שלמדת. התורות הופכות לחומר הגלם של שיחה מול ריבונו של עולם, לאן אתה רוצה להגיע, לאיזו הוויה אתה שואף. תבקש על הדברים שנגעו בך, תעשה ממה שלמדת תפילה אישית, תחבר אותן יחד. ואז נעשים שעשועים שלא נעשו מימות עולם".

יש לך עצה מעשית שאפשר ליישם?

"בחודש אלול התוועד אצלנו הרב שניאור אשכנזי. הוא אמר שהוא היה צריך פעם ישועה, והוא קיבל על עצמו ללמוד כל יום פרק תניא לפני התפילה בנוסף ללימודיו הקבועים. התחברתי לדברים, וקראתי גם אני כל יום פרק בתניא. זה אמנם לימוד שטחי ומהיר שלא מחליף את ההעמקה הנדרשת, אבל סיימתי את כל ספר התניא (ליקוטי אמרים) בחמישים ושלושה יום. זו היתה חוויה מאוד מיוחדת שבה קיבלתי את התמונה השלמה בזמן קצר. זה ההיפך מהתבוננות עמוקה, אבל יש גם אור מיוחד כשרואים אותו כספר שלם. ממליץ לנסות.

"סיפרתי לאחד החברים שעשיתי כך בעקבות ההתוועדות, והוא שאל אותי אם גם אני ראיתי ניסים בעניינים שציפיתי להם. אמרתי לו ששמתי לב שמאז השקט חזר אל ליבי, וזו מתנה יקרה מכל דבר אחר. לא שאני ממעיט ברצון שדברים ישתנו בפועל ממש, אבל השקט הזה פועל ישועות".

בעיה בשדה התעופה (סיפור מתוך הספר החדש)

שמעתי פעם סיפור על חסיד שהיה מקושר מאוד אל הרבי מלובביץ' ושמו ר' זלמן גור־אריה. פעם אחת הוא יצא לדרך כדי לעלות לטיסה, אבל כשהוא הגיע לשדה התעופה הוא שם לב שהדרכון שלו לא אתו. הוא היה צריך לחזור הביתה בעצמו ולקחת אותו, כי לא היתה לו אפשרות לשלוח אף אחד – המפתחות של הבית היו אצלו…

אבל לפני שהוא התחיל לעשות את דרכו הביתה, הוא נזכר בצוואת רבי יהודה החסיד, לפיה אסור לאדם שיוצא לדרך לחזור על עקבותיו לפני שהוא עשה את מטרת נסיעתו. חשוב לציין שבדרך כלל לא מקפידים על ההנהגה הזאת, ובכלל ביחס לצוואת רבי יהודה החסיד אומרים בדרך כלל שהוא ציווה אותה רק לצאצאיו, ורק אותם היא מחייבת. שאר עם ישראל לא צריך לנהוג על פיה.

בכל אופן, לר' זלמן היה חשוב להקפיד על ההנהגה הזאת שלא לחזור הביתה לפני ביצוע מטרת הנסיעה. אין ספק שזאת חומרה לא פשוטה – אם למשל יצאת לדרך ונזכרת פתאום ששכחת בבית את המטריה, לא תוכל לחזור לקחת אותה. אמנם יש מצב שבו מקלים, אם לא חוזרים הביתה דרך אותה דלת ממנה יצאת. בכל מקרה, ר' זלמן לא ידע מה לעשות.

מזל שלחסיד שלנו היתה דלת פתוחה, או ליתר דיוק – טלפון פתוח, אצל הרבי. הוא התקשר למזכירות של הרבי, והעבירו לו את השאלה שלו – מה לעשות במצבו כאשר הוא צריך לחזור הביתה, אבל הוא אינו רוצה לעבור על צוואת רבי יהודה החסיד? זמן קצר חלף והמזכיר הוציא מענה עבורו – שילמד פרק בספר התניא. הרבי אמר שאחרי שיהודי לומד פרק תניא הוא נעשה אדם חדש. ולכן אם למדת פרק בחסידות, אתה לא אותו אדם שיצא קודם לכן מהבית, וממילא העניין הזה של הקפידא מסודר לגמרי.

נראה לי שהפתרון הנפלא הזה של הרבי לא שייך רק לפרק בתניא אלא לכל עניין רוחני. כל פעולה חיובית שיהודי עושה מגלה את נקודת הלב הפנימית שלו, וממילא היא משנה אותו לגמרי. כל שיעור שיהודי לומד, ואפילו כל עניין שבקדושה שיהודי מתעסק בו – דף יומי, נתינת צדקה, מאור פנים לזולת – כל אלה הופכים אותו לאדם אחר לגמרי. אחרי המעשה הטוב עומד כאן יהודי שהוא כבר אישיות אחרת לגמרי. כמובן, קודם כל פשט הסיפור מדבר על פרק תניא דווקא, להורות איך כל אחד מאתנו צריך להתעורר ולקבוע קביעות יומית בספר התניא קדישא. אבל מהסיפור קיבלנו עוד חיזוק ועידוד ללמוד חסידות. תראו מה לימוד חסידות יכול לעשות. לשנות יהודי, להפוך אותו ממש לאדם אחר.

פורסם ב"קרוב אליך", גליון 393, פרשת וישלח תשפ"ב.