כשלמדתי בתיכון, השתתפתי במשלחת תלמידים מבית הספר החילוני שבו למדתי. נסענו לגרמניה, למפגש עם משלחת מקבילה של תלמידים שלמדו בבית ספר נוצרי־קתולי. המטרה הייתה לקרב בינינו כדי לגשר על משקעי העבר וליצור עתיד חדש. במשך שבועיים שלמים התארחנו בבתיהם, יצאנו לפאבים, דיברנו וצברנו חוויות משותפות. כמו כל חבריי, גם אני נסעתי בעיקר בשביל החוויה. לא תיארתי לעצמי עד כמה המסע הזה עומד לשנות את חיי.
בית הכנסת החדש בבון. שם הכל התחיל
בשבת בבוקר נסענו כולנו, ישראלים וגרמנים כאחד, לתפילת שחרית בבית הכנסת המרכזי בעיר שבה התארחנו. אנחנו, הישראלים, היינו שיכורים מחוויית הביקור בחוץ לארץ, ולא מצאנו עניין בבית הכנסת. למעשה, השתוקקנו להמשיך לאטרקציה הבאה – מוזיאון המכוניות של מרצדס או משהו כזה. נכנסנו באיחור לאולם התפילה, שהיה ריק כמעט לחלוטין, ומיד חיפשנו דרכים להעביר את הזמן. חלק מאיתנו דפדפו בספרים, חלק דיברו ביניהם. דווקא הגרמנים, שבאו מבתים אדוקים וידעו די הרבה על יהדות ועל תנ"ך, כיבדו את התפילה והתעניינו בה מאוד.
ואז, בעודי בוהה בקירות בחוסר עניין, ניגש אליי אחד הבחורים הגרמנים, הושיט לי סידור עם תרגום לגרמנית ושאל בתמימות: "תוכל להראות לי איפה אנחנו נמצאים בתפילה?".
מבט מבפנים. זכרתי אותו אחרת לגמרי…
ננערתי ממקומי. מובן שלא ידעתי. גם איש מהחברים סביבי לא ידע. גירדתי את הראש במבוכה, לקחתי את הסידור וניסיתי, מתוקף היותי היהודי שבינינו, לגלות את התשובה. אך לשווא. למרות שחגגתי בר־מצווה ועליתי לתורה כמה שנים קודם לכן, לא ממש הכרתי את התפילה, והמבטא הגרמני הכבד של החזן הקשה עלי להבין מה הוא אומר. תוך שאני מנסה לחשוב על תירוץ טוב שיעזור לי ליישב את מצפוני, חלפה בי מחשבה. רק יום קודם לכן ביקרנו, ישראלים וגרמנים, במחנה ריכוז, ביקור שהותיר בנו רושם עצום. עברנו בין הצריפים, נגענו בגדרות התיל וערכנו טקס זיכרון עם שירים עצובים לזכר היהודים שנרצחו שם. נשבענו לזכור, לזכור ולעולם לא לשכוח.
אבל באותו רגע, באולם הכמעט ריק בבית הכנסת של בון, שאלתי את עצמי: את מי בדיוק אני מייצג כאן? אני מרגיש זר בבית הכנסת לא פחות, אולי יותר, מהגרמנים שאיתנו. למען האמת, מבחינות רבות אין בינינו שום הבדל – אנחנו מתלבשים אותו דבר, שומעים את אותה מוזיקה, אוהדים את אותן קבוצות כדורגל. איזה מין יהודי אני, ובמה בדיוק מתבטאת היהדות שלי?
נזכרתי שכהכנה למשלחת, שמענו סדרת הרצאות על ההיסטוריה של יהודי אירופה. עכשיו הבנתי שאני אולי יודע הרבה על הדרך שבה יהודים מתו, אבל איני יודע כמעט דבר על הדרך שבה יהודים חיים. באותו רגע נשבעתי לעצמי שבועה, שרק כעבור כמה שנים תקבל דמות וצורה – לעולם, לעולם! לא ישאל אותי שוב אדם שאלה כלשהי על המסורת שלי, ואני לא אדע לענות.
מחנה הריכוז שטוטהוף בגבול צרפת-גרמניה. אותו אני דווקא זוכר היטב.
שם, במובן מסוים, החל המסע שלי ושל הספר הזה. לימים גיליתי שמסע דומה מתרחש אצל צעירים (ואף מבוגרים) רבים, שמחפשים, כמוני, את דרכם אל זהותם היהודית. בשנים שחלפו מאז הביקור בגרמניה שמעתי מאנשים שונים אינספור סיפורים על הדרך המיוחדת שבה התעוררה לפתע הנקודה היהודית בתוכם: לאחת זה קרה במנזר בודהיסטי, כשביקשו ממנה להשתחוות לפסל; למישהו אחר כשראה את חבריו לפלוגה מניחים תפילין מוקדם בבוקר; אחד מצא נחמה במילות הקדיש שהתחיל לומר לאחר שאביו נפטר; ואחרת – מתוך תחושת ריקנות כבדה שאפפה אותה בשיא הצלחתה כדוגמנית מפורסמת.
זמן רב ליותה אותי המחשבה שאם רק היה לי מורה שיאיר לי את הדרך, דרכי הייתה אולי קלה ופשוטה יותר. אולי הייתי יכול להימנע מבורות רבים שנפלתי אליהם פעם אחר פעם, ולעלות על השביל שייקח אותי בבטחה על שביל האבנים המוזהבות. במשך זמן רב הרגשתי רצון עז לכתוב מדריך שיתבסס על ניסיוני האישי, אך לקח להחלטה כמה שנים לצאת על הפועל. במשך כתיבת הספר הנחה אותי בעיקר כלל אחד – שזה יהיה הספר שהייתי רוצה לקרוא בעצמי אז. אתם מוזמנים לקרוא, להצטרף – ולצאת ביחד למסע משלכם.
מתוך הספר "רק מתעניין: יהדות בקצב שלך"
