הקטע הבא חיכה להיכתב הרבה זמן, אולי אפילו כמה שנים. והנה, בשעה טובה, הגעתי סוף סוף להוציא אותו החוצה.

בשנות השמונים שחרר מאיר אריאל ז"ל את האלבום "וגלוי עינים" ובו הופיע השיר הבא:

פרקים מיומנו של חוזר בתשובה / מאיר אריאל

רצתי לרופא – אמר לי תירגע
רצתי לעורך דין – אמר לי תירגע
רצתי לביטוח – אמרו לי תירגע תירגע
רצתי אל הבנק – אמרו לי תירגע
רצתי לבלש – אמר לי תירגע
הפארא-פסיכו-פתולוגית -אמרה לי תירגע
רצתי אל הרב – אמר לי יירגע נא
האסטרולוג – אמר לי תירגע
רצתי לזקנה (קלפים, כשפים, כף יד, כתב יד) –
אמרה לה תירגע
רצתי לקבצן – אמר לי תירגע
ובדואר אמרו לי – תירגע
ובמשטרה אמרו לי – תירגע
מכבי האש אמרו לי – תירגע
רצתי אל הבאר, אמר לי – just relax….

עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עלי
ונרגעתי
הכניסיני אחותי כלה.

שעשועים – אני לפנייך
געגועים – אני אלייך
תעתועים – אני עדייך

לשיר הזה, על קצב הג'אז הרך שעוטף אותו, האזנתי עשרות פעמים. בשמיעה (או קריאה) ראשונה, נראית כותרת השיר מבטיחה כל כך: טומנת בחובה הבטחה לגילויים מסעירים, עניינים אינטימיים ואף צהובים הנוגעים לציפור הנפש של מישהו, ריאליטי של סודות כמוסים היוצאים מתוך חדרי הבטן של אדם שהחליף את עולמו החילוני למהדרין והצבעוני כל כך בחליפה שחורה, אישה דוסית ושישה עשר ילדים. אולי יש איזו תקווה לגלות את סוד הקונברסיה, אותו מהפך הלב שמאיר את האדם לפתע פתאום ביום בהיר אחד ומכריח אותו להשליך לאחוריו את כל חייו הקודמים ולהתחיל מחדש במקום אחר, הפוך לחלוטין מכל מה שהיה רגיל אליו.

מילותיו של מאירק'ה מבלבלות למדי. קודם כל התהייה הבסיסית: היכן כאן התשובה? הציפיה לקבל חזרה בתשובה בנוסח היהודי המוכר משירים אחרים ("היא חזרה בתשובה" של יענקל'ה רוטבליט, או אפילו "אבא" של אביתר בנאי, שולי רנד ואח') מתנפצת בפנים. בסך הכל מדובר כאן על אדם נורמטיבי, מן הישוב, שהולך למקומות טריוויאלים ויום-יומיים כל כך: הבנק, הביטוח, הדואר. אם עוצמים את העינים לרגע, אפשר ממש לדמיין את העמידה בתור, את הבירוקרטיה. כאן מתוארים חיים אפורים רגילים ומשמימים – ועדיין לא ברור מה הקשר לחזרה בתשובה, הלא גם הרב עצמו מתואר כחלק מהמערכת הזו?!

את העיון שלנו אפשר להתחיל בהבנת הכותרת השנונה, שאולי מגלה את עומק העומקים של תופעת התשובה: החוזר בתשובה של מאיר אריאל הוא זה "החוזר בתשובה", האדם שמתעורר יום אחד בבוקר ושואל את עצמו פתאום: "מה זה?" – מה המשמעות של כל זה?

יש זמן באוטובוס

הקול שעולה אצלי הוא אותו פירוש חסידי ידוע לשאלה ששואל ה' את אדם הראשון לאחר שאכל מפרי עץ הדעת: אייכה? החסידים מסבירים שהשאלה נראית מיותרת, וכי הקב"ה אינו יודע היכן נמצא אדם הראשון? אלא שהפנייה של ה' היא דווקא לנשמת האדם, לחלק הרוחני שלו. זו שאלה שכמעט ואיננה נשמעת בחיים היום יום שלנו היות והיא מודחקת מתחת לאלפי פעילויות, מחשבות והסתרים שמעלימים אותה מעינינו, אבל כשהיא בוקעת ועולה היא מרעידה את האדם מקצה לקצה, וזו כוונתה: אייכה – היכן אתה בעולם? מאין באת ולאן אתה הולך, לפני מי אתה מסתתר ומי אתה באמת?

אז ככה יוצא שהבחור שלנו מהשיר, זה שעוד לא יודע שהוא עומד לכתוב פרקים ביומן, האדם הזה מתעורר יום אחד בבוקר שגרתי למדי. והנה מה שהיא נראה לו ברור עד כה, טבעי ובלתי נפרד ממהלך חייו הרגילים, מעורר אצלו פתאום פליאה איומה. אההההה!! מה המשמעות של כל זה, ובעיקר, מה המשמעות שלי, של מעשי, של חיי?

הם בטח יודעים

ההתעוררות הפתאומית של השאלה הזו מעוררת פחד ואי ודאות, איך יתכן שחי את חייו עד כה בלי שחנקה אותו מבפנים תהייה כזו? הדבר הראשון שצריך לעשות כשקורה משהו כזה הוא – להבין שזה משהו חולף ורגעי, שעוד מעט הכל יחזור להיות בסדר מתחת לפוך הנעים… ועל כן הוא ניגש לכל האנשים ומערכות החיים המקיפות אותו, המהוות בעיניו אי של יציבות, ומבקש את הגושפנקא שהכל בסדר. ככה זה, ישנם גורמים שנראה כאילו היו כאן מעולם וישארו כאן לאין קץ: הבנק, הביטוח, המשטרה. זה פשר הפנייה האינסטקטיבית לגופים שנתפסים בעינינו כסמכותיים וממלכתיים, אלה ש"יודעים מה קורה", אותן מערכות שעליהן נשען הבטחון שלנו בחיים.

אכן, התשובה שהוא מקבל מכולם היא – תירגע!

מה פתאום התחלת לבלבל אותנו עם קלוץ-קאשעס? מה פתאום התעוררת לשאול על עניינים מוזרים כאלה, שאלות פילוסופיות על משמעות הקיום, בלה-בלה וכו'. העניינים האלה הם דבר שנחמד להשתעשע בו רק כשיש לך זמן פנוי, כשאתה נוסע באוטובוס, בחופשה השנתית או במטוס. למי יש זמן לחשוב עליהם? יש סדר בחיים: יש עבודה, יש טלוויזיה, יש ממשלה. צריך לעשות, לפעול, לרוץ ממקום למקום, להתקדם. ואם תישאר עם השאלות האלה, לאן תגיע? מי יודע מה יצא ממך…

(אגב, מעניין לראות שאצל מאיר אריאל, הרב עונה את אותה תשובה כמו הפסיכולוג והקוראת בקלפים – גם הרב הממסדי, הדבק בענייניו כמצוות אנשים מלומדה חסר את אותו להט פנימי שהנשמה כמהה אליו כל כך. כי באמת אי אפשר להרגיע את האש הבוערת, האש שהיטיב מכל לבטא הנביא ירמיהו: "וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל".[1])

עד ש –

עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עלי… ונרגעתי.

איזה אחות? אחות רחמניה בבית משוגעים, מי יודע מה היא כבר נתנה לו. הבנו טוב מאוד מה הוא לקח, גם כן "נרגע".

אבל ההמשך מלמד אותנו שהפנייה היא לא אל סתם אחות, אלא לאחות האחת והיחידה – הכניסיני אחותי כלה. היות ולאדם מישראל אסור להינשא לאחותו, יכולה להיות רק אחות אחת שהיא גם כלה: השכינה.

(אני שומע את הצעקות: אההה!!! "מה פתאום מאיר אריאל מדבר על שכינה? הוא בכלל היה קיבוצניק. הוא לא מכיר שכינה, מקסימום שכנים". אבל זאת האמת, תאמינו לי).

אשמורת הבוקר זהו זמן של רחמים, והאחות הרחמניה – כשמה כן היא. השכינה היא החלק הנקבי של הקב"ה, העוטף, המגן, המחבק. אותו חלק ששורה על האדם ועל ישראל, ומתקשר עם העולם. רק שם, תחת כנפי השכינה ותחת רחמיו של הקב"ה, מצליח האדם לענות על צרכיה העזים של נשמתו. (אגב, בארמית מכנים את הקב"ה רחמנא, דהיינו – הרחום)

לא יכולים בלעדיך

הדרך לעבור את הקונברסיה מחיפוש חסר מנוח לשלווה של אמת היא באמצעות ההתבטלות לנשגב – "שעשועים אני לפניך…" ההבנה של האדם את מקומו בעולם, את תפקידו ואת מעמדו האמיתי שוברת ומנפצת הרבה מוסכמות.

הדרך להגיע לשם היא ע"י התבוננות אמיתית, חסרת מסיכות, במצבנו בעולם. הספרות הקבלית (והחסידית) מזהות את השכינה עם ספירת ה"מלכות". זוהי הספירה התחתונה בסולם הספירות. אחד הדברים המיוחדים במלכות הוא, שבניגוד לספירות האחרות, המקבלות שפע ומעבירות אותו הלאה, על המלכות נאמר ש"אין לה מעצמה כלום". בדרך כלל היא משולה ללבנה: כשם שללבנה אין אור עצמי אלא היא מקבלת את אורה מן השמש, כך גם המלכות היא סוג של השתקפות עליונים בתחתונים. המלכות מחייבת מידה מסוימת של התבטלות, שכן אחרת אין היא יכולה לקבל את האור העליון השופע עליה.

לכל אחד יש לעתים רגעים שבהם הוא משוכנע לגמרי שאי אפשר בלעדיו, שהעולם זקוק לו הרבה יותר מכפי שבא לידי ביטוי, ושאחרי לכתו – ספק אם יש משמעות לקיום האנושות. כשהשתחררתי מהצבא, אחרי כמעט שש שנים, היתה לי תחושת ריקנות גדולה. אחרי כל מה שעשיתי (אוהו!) אף אחד כבר לא צריך אותי?…

האמת היא כמובן שונה. העולם ימשיך להתקיים גם אחרי לכתנו תוך תקופת הסתגלות קצרה למדי. אין בכך כדי לגרוע מחשיבותנו, אלא רק כדי להזכיר את הפרופורציות הנכונות על החיים.

העובדה שאיננו חשים זאת בחייו, מסתירה מאיתנו את ההכרה במציאות, שרק באמצעותה אפשר להירגע באמת.

החזרה בתשובה לפי מאיר אריאל היא, במידה מסוימת, המענה ל"חזרת התשובה" המונוטונית שמופנית כלפי האדם המבקש משמעות לחייו. ההבנה כי החיים השגרתיים של העולם, המרוכזים בחומר, בחולף ובזמני, אינם מציעים לו מענה. החיפוש אחר הנשגב מגיע לשיאו תחת כנפי השכינה. שם, כנראה, מתוך הגעגוע והכיסופים העזים אפשר למצוא מנוחה – מנוחה אמיתית שאין בה מנוחה.

[1] ירמיהו כ, פס' ט. (וכדאי לקרוא את כל הפרק)

 

–מתוך הבלוג הישן

(והתמונה – כרגיל של אלעזר אמתי)

 

Print Friendly, PDF & Email