ברוני וור היא אחות מאוסטרליה, שעסקה שנים רבות בטיפול פליאטיבי, כלומר ליווי חולים סופניים בשבועות האחרונים לחייהם. אחד הדברים המרתקים שהיא עשתה היה לשאול אותם – האם יש משהו שאתם מתחרטים עליו? האם הייתם עושים דברים אחרת?
ההזדמנות לדבר עם אדם שיודע שהוא לפני מותו, ושיכול לתת מבט לאחור על חייו, הביאה כמה תובנות חשובות שכדאי לכל אדם להכיר. וור פרסמה ספר בשם "חמש החרטות הנפוצות ביותר" ובו פירטה את הדברים שחזרו על עצמם הכי הרבה פעמים.
אחת החרטות הנפוצות ביותר הייתה: "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה!".
התשובה הזו התקבלה מכל הגברים שבהם טיפלה, אך היו גם נשים שהרגישו כך. צריך לקחת בחשבון שהחולים הם בדרך כלל אנשים מבוגרים שחיו בתקופה שבה נשים פחות יצאו לעבוד, אבל יתכן שאם היינו שואלים את הדור של היום – הרבה יותר נשים היו עונות כך.
וור טוענת שהחולים התחרטו על כך שהשקיעו יותר בקריירה מאשר במשפחה. זה בהחלט מובן: פרנסה היא דבר חשוב, אבל פעמים רבות הוא בא על חשבון הערכים החשובים לנו. האם יש דרך לגשר על הפער?
פרשת השבוע מציעה כיוון מעניין. בני גד ובני ראובן מבקשים להתיישב בעבר הירדן המזרחי. יש להם מקנה (צאן) רב, וארץ הגלעד שאליה הגיעו בני ישראל מלאה אדמת מרעה טובה. אבל משה חושב שזה רעיון גרוע – האם יתכן שהם יתיישבו בבתים בזמן שבני ישראל יתגייסו למלחמת כיבוש הארץ? לא יתכן.
הם מבינים את הבעיה ומעבירים למשה הצעה משופרת: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם… לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ".
ההצעה אומרת שהם יבנו מבני קבע לצאן ולמשפחות, ואז יתגייסו לצבא ויובילו כחלוצים את המלחמה עד לכיבוש כל ארץ ישראל. רק לאחר שכל אדם מישראל יקבל נחלה ויישב בביתו, הם גם ישובו לביתם – תהליך שלקח בסופו של דבר 14 שנה!
משה מוכן לקבל את ההצעה, אבל בדבריו הוא אומר: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם, וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ".
שמתם לב? הוא הופך את הסדר. בני גד ובני ראובן אמרו שהם יקימו גדרות צאן למקנה וערים לטף (במובן של משפחות), ואילו משה אומר – בנו ערים ואז גדרות.
השינוי הזה אינו מקרי. המדרש מסביר דבר מעניין: בני ראובן ובני גד עשו את העיקר – טפל, ואת הטפל – עיקר. "שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות". הקדמת הצאן, במובן של עשירות ופרנסה, או קריירה במילים שלנו, קדמה אצלם למשפחה.
"אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר, תחלה "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם", ואחר כך "וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם".
המדרש מבין דבר עמוק ביותר: הצלחה גשמית אינה ערובה לאושר, שמחה וסיפוק – מה שלמדה האחות וור מהחולים שטיפלה בהם הוא בדיוק הפוך. כולם הבינו בסוף חייהם שהיה צריך להקדים את "הטף" ל"מקנה".
בסוף המדרש מופיעה עוד תובנה: "אמר להם הקב"ה: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם (לשון שבועה) – אין בו ברכה עליה". לא רק שהמרוץ אחר הכסף יפגע בכם וברווחה הנפשית שלכם, אלא שגם בכסף עצמו לא תהיה ברכה.
אני עצמי מכיר אנשים עשירים מאוד שאין מי שיגיד להם שלום כשהם חוזרים הביתה, שמרגישים בודדים, חסרי ערך, למרות כל הכסף שיש להם. האם זה היה שווה?
המזל הוא שאת התובנות של האחות וור אנחנו יכולים לקרוא כבר עכשיו. לא צריך לחכות לימים האחרונים של החיים, לא משנה מה הגיל שלכם, לא משנה מה מצבכם בחיים – אפשר להחליט בזה הרגע שאנחנו הופכים את העיקר לעיקר, ואת הטפל -להחזיר למקומו הראוי, הטפל.
שבת שלום
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לסוכרייה לשבת
