לפני בערך 11 שנה יצא הספר "מקימי" מאת נועה ירון-דיין, ונכנס די מהר לרשימת רבי המכר. מאז הוא הספיק להפוך לסדרת טלויזיה, והזוג המתקושר שבעקבותיו נכתב הספר עבר מה שעבר.
"מקימי" מספר את סיפורו של זוג תל אביבי צעיר, היא מגישת טלויזיה ידועה והוא אמן נישה ברנז'אי, שקמו יום אחד, הפכו הכל ונהיו ברסלבים. הספר מלווה את הזוג לאורך ההתלבטויות, הקשיים, הלחץ מהסביבה, הפחדים, כשהכל מלווה בהמון אמונה, בטחון והתלהבות מדבקת.
אחרי עשרים שנה
עכשיו אפשר לקרוא במדורי הרכילות מה קרה להתלהבות הזו אחרי 20 שנה. כשהספר רק יצא לאור הייתי די צעיר בתהליך התשובה שלי, וכמובן שכל דבר שרק הזכיר את הנושא הדליק אותי (היה גם הדיסק הראשון של שולי רנד, וואו!). אבל אני זוכר שכבר אז היו ב"מקימי" כמה דברים שגרמו לי להרים גבה. לא אתייחס לדברים האישיים שנוגעים לבני הזוג במציאות, אלא רק לתהליך שלהם שמתואר בספר.
אני רוצה להתעכב על עניין ה"אורות" – כינוי בסלנג הדתי לתחושה שמזכירה התאהבות, שבה לא רואים שום דבר פרט למעלותיו המהממים של האהוב. כאן, במקרה הזה, האהוב הוא הקדוש ברוך הוא, התורה, כנסת ישראל (לא זו שבירושלים), הרבי, ספרי הקודש, התפילה, שעה התבודדות. ה"אורות" מתפרצים בספר הזה, ובדרך כלל בלי הרבה "כלים" שיחזיקו את האנרגיה הצ'רנובילית הזו.
עולם של פרדוקסים
העולם היהודי הוא עולם של פרדוקסים. פעמים רבות הוא מבקש מאיתנו להחזיק בשתי דעות/אמונות/גישות בו זמנית, בלי שהדבר יסתדר בשכל. "הכל צפוי והרשות נתונה"; "הכל בידי שמיים וכו'" ומצד שני החיוב על השתדלות (עבודה, פרנסה); ועוד המון שלא אוכל לפרט. אחד האנשים שהביאו את הפרדוקסליות היהודית לשיא הוא רבי נחמן מברסלב – דמות שכל כולה עבודת השם רוחנית, שחיה בספירות עליונות, שבשבילה כל העולם אינו שווה אפילו אנחה. ומצד שני, הוא קנאי לכל הלכה בשולחן ערוך, דבק בתורה הקדושה, דייקן על תפילה בזמנה בנץ החמה.
ב"מקימי", הדמויות התורניות הבודדות שמוזכרות בסיפור הן של מקובלים, חסידים וחוזרים בתשובה מודלקים. אין זכר לתלמידי חכמים שקולים, רבנים פוסקים בישוב הדעת, למדנים מעמיקים ו"משעממים" – גם אם הם היו שם (אולי) ברקע, אבל איש לא נתן להם מקום.
מה שרבי נחמן ידע
אבל רבי נחמן ידע היטב שלאורות בלי כלים אין עתיד. האר"י עצמו הסביר כך את "שבירת הכלים", אותו אירוע קוסמי שהתרחש בבריאת העולם, שהכלים שנבראו לא הצליחו לעמוד בעוצמת האור והתנפצו לאינספור רסיסים רוחניים. זו הסיבה שבאופן מובהק, תלמידי החכמים שלנו תמיד העסיקו את עצמם בעיקר בבניית כלים – תורה, תפילה, הלכה. הם ידעו שהאורות הם השפיץ של הפירמידה, ושמי שנכנס לפרדס לפני שהוא מוכן לזה – אין לדעת איך ייצא משם. חכמינו מספרים שמשה רבנו קיבל את לוחות הרבית רק אחרי שהיה ארון שאליו יוכל להכניס אותם, דהיינו שקודם בונים את הכלים ורק אחר כך מכניסים אליהם את האורות. (ראו רש"י על שמות לח, כב: "אמר לו בצלאל: מנהג עולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים [=לוחות הברית] בתוכו. אמר לו [משה], כך שמעתי מפי הקב"ה!").
תהליך תשובה נכון צריך להיות מבוסס על בניית כלים ועיסוק מתמיד בפיתוח התמדה, העמקה, מחשבה, שכל (רבי נחמן: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בשכל של כל דבר"), לימוד הלכה, דיוק בפרטים. וכשעובדים כך, אפשר לתת מקום לכל האורות, האנרגיות האינסופיות, הדיבורים הרוחניים הכי מעמיקים וכל מה שבא איתם.
